עמוד תמונה/אלבום - ישראל נגלית לעין

סיפור האלבום

רחל חבילי -אהרון רחל חבילי נולדה בתימן בעיר חשיד במחנה המעבר בדרך בזמן העלייה לארץ ישראל במאי 1948 , בת זקונים להוריה חנה ויפת (חסן) חבילי לאחיה הבכור אשר חבילי ואחותה שושנה חבילי גמיל ז"ל. האבא יפת (חסן) בתימן עבד כצורף. האימא חנה לבית יחיא גידלה את אחיי הגדולים. ההורים ביחד עם השכנים מימשו את חלומם לעלות לארץ הקודש ארץ ישראל. הגיענו כמשפחה, לארץ ישראל במטוס במבצע "כנפי נשרים" כשאני בת 9 חודשים, הורי מייד עם רדתם מהמטוס נישקו את אדמת ארץ ישראל. הגענו בשנה שקדמה להקמת מדינת ישראל אחרי מלחמת תש"ח. התקבלנו ע"י נציגים ממשרד הפנים שכתבו על פתק את גילנו לפי מראנו והערכתם עבור תעודת הזהות. אבא למרות שהיה בגיל גיוס לא גויס לצבא כי היה עולה חדש ולא בריטי. בתחילה גרנו ברמת ישי ואבא יפת חסן שמע מחברים שלו על פרדסיה והחליט לעבור. לפרדסיה אז הגיעו משפחות יפת מזל ויעיש,ניסים ושושנה לוי, רבקה וניסים בן אהרון, יהודה חסן, טובה ויהודה כהן, ומוצרפי. ועברנו לגור בצריפים בפרדסיה. חברתית התאקלמנו כי הכרנו את השכנים מתימן ולא הייתה בעיה של קליטה. הסבים והסבתות שלנו גרו באותה תקופה בראש העין וגם הם נזקקו לעזרה. תקופה זו הייתה לאחר עזיבת האנגלים את א"י. לעליה על הקרקע בפרדסיה הראשונים היו מרים ויחיאל ימני ז"ל ומשפחת ימני יעקוב ושושנה בן אהרון וניסים ורבקה בן אהרון. כעולים חדשים קיבלנו צריפים והותיקים קיבלו בתים מאבן שנבנו ע"י עמידר. פרדסיה נקראה שכונת התימנים והיו מעט מאוד משפחות ממוצא טריפולי שגרו בשכונה שלנו אותם אהבנו לעומת המשפחות של טריפוליטאים שבמעברת שבות -עם השכנה שמהם פחדנו הם נחשבו לברברים לטעמנו. אהרון כהן נבחר כראש המועצה הראשון וניהל הכל .ראש המועצה הציע לתושבים שכדאי לקנות מגרשים חקלאיים ושבמשך הזמן יהפוך לבניה. למי שהייתה יכולת ,קנו כדי לבנות בעצמם את הבית ואחר כך נכנסה עמידר לתמונה. המוסדות בנו את הבתים ובהמשך כשנתאפשר הוספנו מקלחת ושירותים. שהיו בחוץ באותם ימים. אבא עבד בפרדס "מהדרין" בפרדסיה יחד עם רוב החברים בניקוש עשבים,בקטיף,בגיזום,בדישון וכו'. ואימא במשק בית בצור משה בישוב השכן ובנתניה. ההורים התפרנסו בקושי התרגלנו לחיים אלו והיינו כמו כולם השכנים והחברים.עזרה הדדית הייתה בינינו לבין השכנים. בזמן שחלינו השתמשו לרוב בתרופות סבתא, היו מיילדות שהן בעצם חברות והרבה השתמשו בעזרתן. כאשר סבלתי מכאב באיבר כלשהו, התיכו ברזל חם ושמו על המקום שכאב כי האמנו שזה עוזר. אבא הקים בחצר דיר עיזים ,רפת ולול תרנגולות והייתה לנו את הסוסה הלבנה "ברכה" והחמור "מאוס" ומסביב לבית היה בוסתן עצי פרי בחצר. אבא עיבד את אדמה, היינו זורעים בחלקה של 3 דונם אספסת,שיבולת שועל, עבור מספוא לחורף ולצרכי הבית בוטנים,תפוחי אדמה,בצל,שום,חסה צנון וכו'. ולמרות הבוסתן סביב לבית ,אבא היה איש מפנק ונדיב וכשהגיעו לשוק פירות חדשים טרופיים כאננס, קוקוס ,אבוקדו אבא היה דואג להביאם הביתה להראות להסביר לנו , לטעום מהם. אחי אשר היה אחראי לדאוג להאכיל את החיות והבהמות. אחותי שושנה ז"ל הייתה אחראית לחלוב את הפרות. אני חילקתי חלב כמעט בכל בית לאנשים קבועים שחיכו לי לקבל את החלב לתינוקות בצור משה וגם בפרדסיה. באותה תקופה לא היו כבישים ואני הייתי בת 10 והלכתי יום יום למכולת מרחק של 100 מטר ויותר יחפה על חול החם. עזרתי בעבודות הבית כשטיפת רצפות,תליית כביסה וכו' אותם היינו עושים בהפסקה הגדולה בזמן הלימודים ביית הספר. בשנת 1958 עשור למדינה הגיע הנשיא ויצמן לבקר בפרדסיה ואני קיבלתי תעודה של ההסתדרות הכללית של עובדים בא"י עם תמונתי שנולדתי בשנה הראשונה של הקמת מדינת ישראל, חתומה ע"י מועצת הפועלים שבות עם פרדסיה. למדתי בין כיתות א-וד' במעברת שבות עם בפרדסיה, יחד עם ילדים ובבית הספר ממלכתי דתי "ישורון" בפרדסיה. סיימתי 10 שנות לימוד . בתיכון למדתי שנתיים "בבר אילן" בנתניה. הייתי בגדנ"ע כשהיינו בני 16 יצאנו לעבוד בליטוש יהלומים בקיץ, בבית האריזה לתפוזים בנתניה "יכין חקל" עם חברות בנות גילי בחורף. בנערותי בחופשות מהלימודים נסעתי לסבתא חיסן מצד אימי שגרה בראש העין, הייתי מנקה לה את הבית וקיבלתי ממנה ממתקים וגם דמי כיס. אהבתי לבקר אותה בגלל המרחק מפרדסיה ושמחתי לנסוע באוטובוס. מסביב לבית של סבתא חיסן היה כרם גפנים וסכך סבוך מעלי גפן בשטח של כמאה מטר מרובע למרות הצל הנעים פחדתי להיעקץ מהדבורים. את הסבא יחיא לא הכרתי אולם היה לי סבא חורג סבא מנצור שפינק אותנו ודאג לסבתא חיסן מאוד. את סבא אברהם אביו של אבא פגשתי לזיכרוני פעם אחת לפני שנפטר בהיותי בת 6. כשאבא נסע להלווייתו למרות שלא סלח לו על היחס כלפיו בילדותו בכיתי כי לא רציתי שיסע בלעדיי ואבא נאלץ לקחת אותי איתו לכל השבעה. בכפר יונה הייתה לשכת העבודה והיו הולכים לבקש מי שרצה משהו שקשור להסתדרות הפועלים או קשר פוליטי כנראה מפא"י. לצבא לא התגייסתי כי אבא יפת חסן שמר עליי לדבריו לא היה מקובל שבנות ישרתו בצה"ל. ושוחררתי מטעמי דת. בבית המשכנו לשמר את החינוך הדתי לא חרדי והתרבות מבית אבא מתימן עם מנהגים של חגים כמו שהיו בתימן מנהגי נישואין ואבלות.לדוגמא בערב שבת ישבנו כל המשפחה סביב השולחן ושרנו מתוך הדיוואן. חיי החברה והתרבות של אותם ימים היו בעיקר ברחובות כשמצאנו צינור מים גדול וארוך מעל פני האדמה ועליו ישבנו שם התאהבנו ונקרא בפינו "צינור האהבה", או במגדל המים היינו נפגשים לדייט. מגרש המשחקים שלנו שימשה הרחבה של גן הבנים כיום ,בזמנו שטח אדמה קשה. היינו נפגשים כל החברים ובקיץ משחקים מחניים,כדורגל,קלאס ובחורף בסכין תוקע,בקפיצה על חבל ועוד. במעברה היה אולם עשוי מפח ושימש הקולנוע שלנו, לקראת פסח היינו לוקחים סירים גדולים ורוחצים ומבריקים את הסירי האלומיניום בצמר פלדה, בסוג של ברזייה ארוכה עם מספר ברזים,מלאכה זו למדנו מהטריפוליטאים במעברה. היינו בקשר עם חברים מהמושב השכן צור משה ולהם היה בית עם שם היינו הולכים לקולנוע לראות סרטים. ולנו בפרדסיה היה צריף ששימש כמועדון למסיבות ואירועים בחגים באזור גני המועצה כיום. באותה תקופה היה צריף ששימש מועדון נוער ונהגנו להיאסף בערבים להביא פטפון ולרקוד לצלילי המוסיקה. בגיל 15 התאהבתי בבן פרדסיה שמעון קטעבי נישאתי בשנת 1967 אחרי מלחמת ששת הימים ועברתי לגור בצריף ונולדו לי 4 בנים רונן,זיו, מורן וזמר. 2 מבניי נשואים וגרים עד היום בפרדסיה עם משפחתם בשנת 1990 התגרשתי משמעון.

קרא עוד

סיפורו של אשר חבילי

לצפייה