סיפור האלבום
נפתלי ומזל סעדי סיפור משפחה
נפתלי סעדי
נולד בשנת 1936 בכפר עת'יין במחוז אנס- תימן. בתימן נקרא סעיד סלומי סעדי. גם הוריו סלומי סעדי ושמעה לבית דוד חנש נולדו בכפר זה.
כאשר נישאו הוריו של נפתלי הם גרו בבית של אביה שנפטר כשהייתה נערה. הבית היה גדול, בעל שתי קומות. הבית כלל בין היתר:חדר גדול לבעלי חיים: פרה, כבשים עיזים, חדר מזון, לבהמות,חדר ובו "מטחן"- ריחיים, מחסן גדול, מעין חנות ובו מוצרים שנמכרו על ידי אביו של נפתלי, כגון: צימוקים, סוכר, סוכריות, טבק לנרגילה, סבון, פירות, ירקות.את הסחורה קנה מצנעא או ממעבר שהייתה במרחק של כשעתיים הליכה מהכפר עת'יין, "מדפן" גדול ובו אוחסנו גרעיני תבואה למיניה, שעועית, תירס, דורה. היה זה בור גדול חצוב בסלע ובעומק של שני מטרים לערך. למשפחתם היו שדות בהם גידלו שעורה, דורה, עדשים ועוד. האם שמעה וילדיה סייעו לעובדיהם הערביים בעבודה החקלאית. משפחת דוד חנש הייתה מומחית בהכנת "בארוט"- חומר נפץ ששימש לירי בנשק, לפיצוץ סלעים שמהם הכינו אבנים לבנייה. משפחת זכמי ומשפחת דוד חנש היו ידועים בכפרם כמומחים להכנת חומר נפץ.
בכפר גרו בין היתר המשפחות: מעודה, זכמי, חנש, מחפוד, יהודה, סייאני, סעדי, מקייטן, חג'בי, מליחי, גדקה, סאלם עוואד (אבא של עציון). חלק מבתי היהודים היו צמודים לבתי הערבים. ליהודים היו יחסים טובים עם שכניהם הערבים. על צלע הר גבוה באזור הכפר היו מבצר וכמה בתי ערבים עשירים שהיו בעלי צאן ובקר. בתי היהודים היו במישור.
בכפר היה מסגד גדול ובסמוך לו הביאו סוחרים מהכפר עת'יין או מכפרים סמוכים פירות וירקות של העונה ומכרו שם. קציר התבואה הובל אל הגורן על גבי גמלים. כאשר העבודה בשדה הייתה רבה ולא היו מספיק פועלים מהסביבה, שכרו פועלים ערבים מכפרים רחוקים יותר .
מגיל שלוש לערך החל נפתלי ללמוד אצל מורי יחיא יהודה וגם אצל סאלם עוואד. הלימודים התקיימו בבית הכנסת שהיה במרחק של כמה מטרים מהבית של הורי נפתלי. ליד בית הכנסת שהיה גדול, היו בית מדרש ומקווה פתוח שטבלו בו הגברים בערב. נשים היו צריכות להתרחק מאזור המגורים ולטבול במקווה מים אחר לעת ערב ובליווי.
לאחר לימוד האל"ף- בי"ת, התקדם ולמד את פרשת השבוע, את ההפטרה ואת "מנורת המאור". הלימודים היו ברצף מהבוקר עד הצהריים, ולאחר הפסקה של כמה שעות חזרו הילדים לבית הכנסת למנחה ולערבית. המורי לא קיבל תשלום עבור עבודתו, ולכן משפחות הילדים דאגו לו למזון בכל יום, כל משפחה בתורה.
בהיותו כבן ארבע שנים, נפטר אביו, וכעבור כשמונה שנים התחתנה אימו שמעה עם סאלם סייאני.
לנפתלי שתי אחיות- ציפורה ומזל, ואח בשם יחיאל.
מנישואיה לסאלם סייאני נולדו: חביבה ילידת תימן, מלכה ושמואל ילידי ישראל. חביבה הייתה כבת חצי שנה בעלותם לישראל.
המסע לישראל
כאשר התבשרו יהודי הכפר שאפשר לעלות לישראל, משפחתו מכרה את הבית ואת השדות והתארגנו לעזיבה. לקחו איתם שמן, דבש, שחטו עגל, בישלו וייבשו את בשרו שישמש אותם במסע. הם שכרו ערבי עם גמל לשאת את הציוד והוא ליווה אותם עד הגיעם לסייאני. כמה משכניהם היהודים שכרו כמה חמורים ואימו וסבתו רכבו עליהם. למשפחתו היה כסף כדי לממן את צרכיהם במהלך המסע.
במסע לעבר סייאני, אשר נמשך כשבוע, עברו דרך היישובים- מעבר, דמאר, ירים, איב, ראהדה.
מראהדה נסעו במשאית לשרייג'ה. שם הקימו סוכות, שתו מי מעיין והתרחצו בבריכה שהייתה בסמוך למעיין. יהודים רבים נפטרו שם.
לאחר כחודש ימים בשרייג'ה נסעו במשאית פתוחה בדרך משובשת לעבר מחנה חאשד. כל כמה קילומטרים התבקשו לשלם כסף- מעין מס מעבר, לשיח' המקומי.
בהגיעם לשיך עות'מאן שהו במגרש מתוחם אשר בו כבר התאספו יהודים רבים שהיו חולים ורעבים. למחרת נסעו במונית לחאשד.
אזור מחנה חאשד היה חולי. העולים גרו באוהלים. נפתלי סייע לצוות המטבח לחלק אוכל לעולים. ליד חדר האוכל היה מעין מחסן ובו תמרים וצימוקים ונפתלי נהנה להיות "קרוב לצלחת". לאחר שהות של כשבוע במחנה, נקראו בני משפחתו להתארגן לטיסה. ב- 28 באוקטובר 1949 עלה נפתלי לישראל עם אימו ואחיו. באותה טיסה היו גם כמה משפחות מהכפר עת'יין.
למחנה העולים ראש העין הגיעו בשבת. בהגיעם לשער הכניסה למחנה פתחו השוטרים את המחסום וצוות המחנה החל בתהליך קליטתם. משער הכניסה למחנה הלכו ברגל עד הגיעם לאוהל שלהם שהיה באזור של הספרייה העירונית כיום. בשטח היו קוצים רבים, וביום ראשון החלו לנקות. באותו אוהל גרו גם משפחות נוספות מהכפר שלהם.
המורה צדקיהו חדי, מיוצאי תימן שהיה כבר ותיק בישראל, אסף ילדים כדי ללמוד בבית ספר שנפתח במבנה בריטי במחנה. שאול קובני עמד עם רמקול באזור רחוב שבזי פינת רחוב העצמאות של ימינו וקרא- מי רוצה ללכת ל"עליית הנוער". נפתלי שמע את דבריו, לקח את אחיותיו בלי רשות אימו וביחד נסעו לעין שמר. שם נכנסו לאוהל גדול, קיבלו מיטות ושם שהו כחודש ימים עד שיועברו לפנימיות. נפתלי נשלח לשפייה, ציפורה אחותו שהייתה גדולה ממנו נשלחה ל"אחוזה" שבאזור הכרמל- חיפה. מזל הקטנה הוחזרה לאימו לראש העין.
כשסיים נפתלי את כיתה י"ב בשפיה, חזר לראש העין ולאחר כחצי שנה התגייס לצבא בשנת 1956. למעשה, היה אז כבן עשרים שנה, אך כשהיו במחנה חאשד אימו ציינה שהוא כבן 10 במקום 13...
שירת בחיל השריון בגדוד 52 בחצרים, היה מפקד טנק.
לאחר שירות צבאי של שנתיים וחצי, החל לעבוד במפעל "פרי וזית" בראש העין, אך לאחר כשלושה חודשים עזב. מישהו ממחנה יהודה "סידר" לו עבודה בדואר.
לאחר שעבר את הבחינות, עבד בדואר בפתח תקוה כשנה, המשיך לעבוד בדואר בראש העין עוד כעשר שנים. תחילה פעל הדואר בראש העין באזור השוק הישן, באזור הרחובות העצמאות- גלוסקא- הירקון של ימינו. אחר כך עבר למבנה ליד הגשר שברחוב צה"ל כיום.
נפתלי היה נציג ראש העין ב"המשמרת הצעירה" של מפא"י, ואף נסע מטעמה במשלחת לגרמניה. אפריים שמשי שעבד ב"קרן לביטוח פועלי בניין" הציע לו לעבוד איתו. לאחר שעבר בהצלחה את המבחנים שהתקיימו ב"ועד הפועל" בתל אביב, התקבל לעבודה, למד לנהוג על וספה מטעם "הקרן לביטוח" . במשך כשבע שנות עבודתו שם נסע לאתרי בנייה באזור פתח תקוה כדי לבדוק אם פועלי הבניין מקבלים את הזכויות המגיעות להם.
בשנת 1977 נבחר למזכיר מועצת הפועלים בראש העין, כיהן בתפקיד זה עד שנת 1985. זמן מה לאחר כניסתו לתפקיד, נחנך מבנה חדש למועצת הפועלים. המבנה משמש היום אולם "סמפוניה".
אחריו כיהנו שלום זהבי ואבינועם משה.
נפתלי המשיך לעבוד ב"הקרן לביטוח פועלי בניין" 15 שנה נוספות. היה מנהל של "בית אבות פיכמן" ברמת אביב, אחר כך עבד במרכז "משען" בתפקיד מנהל בקרה על כל העובדים. בשנת 2000 פרש לגמלאות.
בפברואר 1962 התחתן עם מזל לבית צובירי ממושב אחיעזר .
כשנה לפני החתונה רכש דירת "עמידר" בשיכון ג' מספר שש, כיום רחוב הרצל. המוכר היה תושב ראש העין שעבר לגור בכפר סבא. הייתה זו דירה טיפוסית שכללה חדר אחד, מטבח, מקלחת וביתן לשירותים בקצה המגרש. הדירה עמדה על שטח של דונם וחצי.
בצמוד לדירה המקורית, שהרחיבו בינתיים, בנו בשנת 1966 בית חדש על עמודים, בו הם גרים עד היום. מתחת לבית החדש בנו דירה נוספת. משפחת גמליאל גרים בצמוד לדירה המקורית של משפחת סעדי.
בחצר גידלו עצי פרי: תפוזים, לימונים, אשכוליות, פומלות, תאנים, גפן. בכל שורה היו שבע עצים מאותו סוג וטיפחו בחצר גם גינת ירק. התוצרת הייתה בעיקר לתצרוכת עצמית או חולקה לשכנים.
רוב העצים נכרתו כאשר בשנות התשעים של המאה העשרים ילדיהם שנישאו החלו לבנות את ביתם בחצר בית ההורים. בחזית הכניסה לבית נשארו עד היום כמה עצים, גינת ירק.
ילדיהם של מזל ונפתלי:
אלון- יליד 1964
מירב- ילידת 1967
אביעד- יליד 1968
רביב- יליד 1969
ורד- ילידת 1974
מזל סעדי לבית צובירי
נולדה בעיר בייצ'א- תימן בשנת 1945 על פי הערכה.
אביה יצחק צובירי היה מעין מוכתר- נציג יהודי עירו מול שיח' הכפר והיה אהוב על הערבים. שיח' הכפר נהג להעניק ליצחק עגל במתנה כאשר נולד לו בן או בת. מצבו הכלכלי של אביה היה טוב ומזל זוכרת ילדות ללא מחסור. אביה תמך באלמנות וביתומים יהודים בעירו ודאג להם למזון, למגורים זמניים בביתו ועוד.
לאביה היו בית גדול בעל שתי קומות, שדות, פרות, סוס לבן, עיזים. שכר פועלים ערבים לסייע לו בעבודה בשדות ובטיפול במשק החי. בביתם היה חדר דיוואן גדול ששימש להתכנסות בני המשפחה, לאירוח ולאירועים משפחתיים , בו נהגו גם לשיר ולרקוד גם עם שכניהם הערבים.
בחצר הבית היה מבנה גדול לבעלי החיים, שם גם בוצעה החליבה.
אימה סלאמה לבית כהן התייתמה בנעוריה משני הוריה, וכאשר יצחק ביקש להינשא לה הביעה הסכמתה בתנאי שאחיה היתומים יגדלו בבית בעלה עד שיינשאו. וכך היה.
סלאמה טיפלה בילדים ובמשק הבית. . ביתם היה פתוח לכל.
לזוג צובירי נולדו בתמן חלימה, מרים, שלום, זכריה, רחל, סעדיה, מזל, מלכה, וצדוק.
מזל זוכרת שלבשה בתימן שמלה בצבע אדום- כתום, ארוכה כמעט עד הקרסול, עם שתי שורות רקומות לאורך השרוולים ומהצוואר עד קצה השמלה. היא לא זוכרת שלבשה מכנסיים מתחת לשמלתה או שהבנות הקטנות כיסו את ראשן. על ראשי הנשים הנשואות היו מטפחות צבעוניות. לבנות משפחת צובירי הייתה חגורת כסף סביב המותן, תכשיטי כסף וזהב. הן ענדו תכשיטים גם מעל קרסוליהן.
אביה יצחק לבש חולצה לבנה, חצאית מעטפה לבנה עד מתחת לברך, צעיף/ שאל בצבע לבן סביב הצוואר שהשתלשל לאזור החזה בהצלבה. על ראשו חבש כובע- "כופיה".
המסע והעלייה לישראל
אביה לא הצליח למכור דבר מהרכוש שהיה לו. השאיר הכל מאחור ויצא לדרך עם בני עירו בשיירה לכיוון עדן.
מזל זוכרת שהיא ואחותה הגדולה חלימה היו על אותו גמל. חלימה היא היחידה שנישאה בתימן ואז כבר הייתה לה בת בגיל כחצי שנה בשם חנה.
האב יצחק סייע לנזקקים במימון הוצאות הדרך לישראל.
המשאית שהסיעה אותם ממחנה חאשד לשדה התעופה ליד עדן, הייתה עמוסה באנשים, ומזל ישבה על הרצפה. רעש מנועי המטוס היה מחריש אוזניים עבורה.
מזל מספרת שכאשר עלתה למטוס התקשה להשליך את הצמיד שעל ידה, אך היא סירבה. אביה לא הורשה להעלות למטוס את השקים עם תכשיטי הכסף והזהב שהביא מביתו. כל נסיונותיו לשכנע את האחראים לא הועילו, והוא נאלץ להשאירם מאחור. אחיה צדוק היה כבן חצי שנה בעלותם לישראל.
משדה התעופה בלוד הועברו למחנה עולים בעין שמר. לאחר שהות קצרה שם, עברו יחד עם קבוצה גדולה של משפחות מהעיר בייצ'א למושב אחיעזר שהיה בהקמה.
תחילה גרו באוהלים ולאחר זמן מה קיבלה כל משפחה בית של שני חדרים ומטבח. גם משפחת אחותה חלימה עברה לאחיעזר.
במשק של 25 דונם גידלה משפחת צובירי בוטנים, סלק לפרות, תירס, עצי אפרסק, פרות לחליבה, תרנגולות לביצים, כבשים.
למדה במושב מכיתה א' עד ז', המשיכה לימודיה בבית ספר בלוד עוד שנים אחדות, אך לא השלימה את הלימודים בתיכון.
מזל נזכרת איך הכירה את נפתלי בעלה לעתיד: קבוצת נערות מאחיעזר, וביניהן גם מזל, הגיעו לחתונה בראש העין, שהתקיימה ליד בית סעדיה גמליאל בשיכון ה'. נפתלי, שגר עם אימו בסמוך למשפחת גמליאל, והגיע אף הוא לאותה חתונה, ביקש מסעדיה גמליאל להכיר בינו ובין מזל. כבר למחרת נסע נפתלי למושב אחיעזר לפגוש אותה.
במושב התקיים אירוע חינה משותף לחתן ולכלה. שחטו פרה, רקדו כל הלילה, וקינחו באפרסקים מהמטע.
החתונה הייתה בחצר בית אימו של נפתלי. שחטו כבש ולפני הטקס עברה הכלה מזל מעל דם הכבש כמנהג יהודי תימן. הזמרים תושבי ראש העין אהרון עמרם וסעדה מליחי, שהייתה עיוורת, שרו והרקידו את האורחים במשך שעות ארוכות.
לאחר שהפסיקה את לימודיה בתיכון החלה לעבוד במשק בית אצל שחקן "הבימה" נחום בוכמן. לאחר כשבוע הציעו לה נחום ואשתו לעבוד בתיאטרון "הבימה". . במשך כארבע שנים עבדה מזל בעיקר כמלבישת שחקנים, ולעיתים גם בקיוסק. השחקנים באו לחתונה שלה.
במשך מספר שנים עבדה ב"בית הנוער" שנוהל אז על ידי מרדכי יצהרי תושב ראש העין. הייתה מעין אשת תחזוקה של המקום. עם סגירתו של מוסד זה בשנות ה- 70, החלה לעבוד בגן בשיכון ב', רחוב ג'ון קנדי כיום, בתפקיד סייעת. את הגן ניהלה הגננת גילה נהרי.
אחר כך עברה לגן של שושנה חשאי שפעל ברחוב הרש"ש. שם עבדה כעשר שנים. לאחר כ- 37 שנות עבודה בגנים, יצאה לגמלאות מעיריית ראש העין. .
רוב ילדיה למדו בגן טרום חובה עם הגננת אילנה, ובגן חובה של נילי. שני הגנים היו צמודים זה לזה ופעלו ליד "התחנה לאם ולילד, שברחוב שבזי. רק בתה ורד למדה בגן של רחל עוקשי, שפעל ליד המתנ"ס על שם קימרלינג.
במשך כארבעים שנה אירגנה מזל טיולים מטעם המחלקה הדתית ב "הוועד הפועל" לתושבי ראש העין. במשך כשלוש שנים הייתה חברה בוועד גמלאי עיריית ראש העין.
הערה: תקציר זה נכתב על ידי יסכה רוה בחודש נובמבר 2024 על בסיס שיחות עם נפתלי ומזל סעדי שהתקיימו באוקטובר באותה שנה.
נפתלי סעדי
נולד בשנת 1936 בכפר עת'יין במחוז אנס- תימן. בתימן נקרא סעיד סלומי סעדי. גם הוריו סלומי סעדי ושמעה לבית דוד חנש נולדו בכפר זה.
כאשר נישאו הוריו של נפתלי הם גרו בבית של אביה שנפטר כשהייתה נערה. הבית היה גדול, בעל שתי קומות. הבית כלל בין היתר:חדר גדול לבעלי חיים: פרה, כבשים עיזים, חדר מזון, לבהמות,חדר ובו "מטחן"- ריחיים, מחסן גדול, מעין חנות ובו מוצרים שנמכרו על ידי אביו של נפתלי, כגון: צימוקים, סוכר, סוכריות, טבק לנרגילה, סבון, פירות, ירקות.את הסחורה קנה מצנעא או ממעבר שהייתה במרחק של כשעתיים הליכה מהכפר עת'יין, "מדפן" גדול ובו אוחסנו גרעיני תבואה למיניה, שעועית, תירס, דורה. היה זה בור גדול חצוב בסלע ובעומק של שני מטרים לערך. למשפחתם היו שדות בהם גידלו שעורה, דורה, עדשים ועוד. האם שמעה וילדיה סייעו לעובדיהם הערביים בעבודה החקלאית. משפחת דוד חנש הייתה מומחית בהכנת "בארוט"- חומר נפץ ששימש לירי בנשק, לפיצוץ סלעים שמהם הכינו אבנים לבנייה. משפחת זכמי ומשפחת דוד חנש היו ידועים בכפרם כמומחים להכנת חומר נפץ.
בכפר גרו בין היתר המשפחות: מעודה, זכמי, חנש, מחפוד, יהודה, סייאני, סעדי, מקייטן, חג'בי, מליחי, גדקה, סאלם עוואד (אבא של עציון). חלק מבתי היהודים היו צמודים לבתי הערבים. ליהודים היו יחסים טובים עם שכניהם הערבים. על צלע הר גבוה באזור הכפר היו מבצר וכמה בתי ערבים עשירים שהיו בעלי צאן ובקר. בתי היהודים היו במישור.
בכפר היה מסגד גדול ובסמוך לו הביאו סוחרים מהכפר עת'יין או מכפרים סמוכים פירות וירקות של העונה ומכרו שם. קציר התבואה הובל אל הגורן על גבי גמלים. כאשר העבודה בשדה הייתה רבה ולא היו מספיק פועלים מהסביבה, שכרו פועלים ערבים מכפרים רחוקים יותר .
מגיל שלוש לערך החל נפתלי ללמוד אצל מורי יחיא יהודה וגם אצל סאלם עוואד. הלימודים התקיימו בבית הכנסת שהיה במרחק של כמה מטרים מהבית של הורי נפתלי. ליד בית הכנסת שהיה גדול, היו בית מדרש ומקווה פתוח שטבלו בו הגברים בערב. נשים היו צריכות להתרחק מאזור המגורים ולטבול במקווה מים אחר לעת ערב ובליווי.
לאחר לימוד האל"ף- בי"ת, התקדם ולמד את פרשת השבוע, את ההפטרה ואת "מנורת המאור". הלימודים היו ברצף מהבוקר עד הצהריים, ולאחר הפסקה של כמה שעות חזרו הילדים לבית הכנסת למנחה ולערבית. המורי לא קיבל תשלום עבור עבודתו, ולכן משפחות הילדים דאגו לו למזון בכל יום, כל משפחה בתורה.
בהיותו כבן ארבע שנים, נפטר אביו, וכעבור כשמונה שנים התחתנה אימו שמעה עם סאלם סייאני.
לנפתלי שתי אחיות- ציפורה ומזל, ואח בשם יחיאל.
מנישואיה לסאלם סייאני נולדו: חביבה ילידת תימן, מלכה ושמואל ילידי ישראל. חביבה הייתה כבת חצי שנה בעלותם לישראל.
המסע לישראל
כאשר התבשרו יהודי הכפר שאפשר לעלות לישראל, משפחתו מכרה את הבית ואת השדות והתארגנו לעזיבה. לקחו איתם שמן, דבש, שחטו עגל, בישלו וייבשו את בשרו שישמש אותם במסע. הם שכרו ערבי עם גמל לשאת את הציוד והוא ליווה אותם עד הגיעם לסייאני. כמה משכניהם היהודים שכרו כמה חמורים ואימו וסבתו רכבו עליהם. למשפחתו היה כסף כדי לממן את צרכיהם במהלך המסע.
במסע לעבר סייאני, אשר נמשך כשבוע, עברו דרך היישובים- מעבר, דמאר, ירים, איב, ראהדה.
מראהדה נסעו במשאית לשרייג'ה. שם הקימו סוכות, שתו מי מעיין והתרחצו בבריכה שהייתה בסמוך למעיין. יהודים רבים נפטרו שם.
לאחר כחודש ימים בשרייג'ה נסעו במשאית פתוחה בדרך משובשת לעבר מחנה חאשד. כל כמה קילומטרים התבקשו לשלם כסף- מעין מס מעבר, לשיח' המקומי.
בהגיעם לשיך עות'מאן שהו במגרש מתוחם אשר בו כבר התאספו יהודים רבים שהיו חולים ורעבים. למחרת נסעו במונית לחאשד.
אזור מחנה חאשד היה חולי. העולים גרו באוהלים. נפתלי סייע לצוות המטבח לחלק אוכל לעולים. ליד חדר האוכל היה מעין מחסן ובו תמרים וצימוקים ונפתלי נהנה להיות "קרוב לצלחת". לאחר שהות של כשבוע במחנה, נקראו בני משפחתו להתארגן לטיסה. ב- 28 באוקטובר 1949 עלה נפתלי לישראל עם אימו ואחיו. באותה טיסה היו גם כמה משפחות מהכפר עת'יין.
למחנה העולים ראש העין הגיעו בשבת. בהגיעם לשער הכניסה למחנה פתחו השוטרים את המחסום וצוות המחנה החל בתהליך קליטתם. משער הכניסה למחנה הלכו ברגל עד הגיעם לאוהל שלהם שהיה באזור של הספרייה העירונית כיום. בשטח היו קוצים רבים, וביום ראשון החלו לנקות. באותו אוהל גרו גם משפחות נוספות מהכפר שלהם.
המורה צדקיהו חדי, מיוצאי תימן שהיה כבר ותיק בישראל, אסף ילדים כדי ללמוד בבית ספר שנפתח במבנה בריטי במחנה. שאול קובני עמד עם רמקול באזור רחוב שבזי פינת רחוב העצמאות של ימינו וקרא- מי רוצה ללכת ל"עליית הנוער". נפתלי שמע את דבריו, לקח את אחיותיו בלי רשות אימו וביחד נסעו לעין שמר. שם נכנסו לאוהל גדול, קיבלו מיטות ושם שהו כחודש ימים עד שיועברו לפנימיות. נפתלי נשלח לשפייה, ציפורה אחותו שהייתה גדולה ממנו נשלחה ל"אחוזה" שבאזור הכרמל- חיפה. מזל הקטנה הוחזרה לאימו לראש העין.
כשסיים נפתלי את כיתה י"ב בשפיה, חזר לראש העין ולאחר כחצי שנה התגייס לצבא בשנת 1956. למעשה, היה אז כבן עשרים שנה, אך כשהיו במחנה חאשד אימו ציינה שהוא כבן 10 במקום 13...
שירת בחיל השריון בגדוד 52 בחצרים, היה מפקד טנק.
לאחר שירות צבאי של שנתיים וחצי, החל לעבוד במפעל "פרי וזית" בראש העין, אך לאחר כשלושה חודשים עזב. מישהו ממחנה יהודה "סידר" לו עבודה בדואר.
לאחר שעבר את הבחינות, עבד בדואר בפתח תקוה כשנה, המשיך לעבוד בדואר בראש העין עוד כעשר שנים. תחילה פעל הדואר בראש העין באזור השוק הישן, באזור הרחובות העצמאות- גלוסקא- הירקון של ימינו. אחר כך עבר למבנה ליד הגשר שברחוב צה"ל כיום.
נפתלי היה נציג ראש העין ב"המשמרת הצעירה" של מפא"י, ואף נסע מטעמה במשלחת לגרמניה. אפריים שמשי שעבד ב"קרן לביטוח פועלי בניין" הציע לו לעבוד איתו. לאחר שעבר בהצלחה את המבחנים שהתקיימו ב"ועד הפועל" בתל אביב, התקבל לעבודה, למד לנהוג על וספה מטעם "הקרן לביטוח" . במשך כשבע שנות עבודתו שם נסע לאתרי בנייה באזור פתח תקוה כדי לבדוק אם פועלי הבניין מקבלים את הזכויות המגיעות להם.
בשנת 1977 נבחר למזכיר מועצת הפועלים בראש העין, כיהן בתפקיד זה עד שנת 1985. זמן מה לאחר כניסתו לתפקיד, נחנך מבנה חדש למועצת הפועלים. המבנה משמש היום אולם "סמפוניה".
אחריו כיהנו שלום זהבי ואבינועם משה.
נפתלי המשיך לעבוד ב"הקרן לביטוח פועלי בניין" 15 שנה נוספות. היה מנהל של "בית אבות פיכמן" ברמת אביב, אחר כך עבד במרכז "משען" בתפקיד מנהל בקרה על כל העובדים. בשנת 2000 פרש לגמלאות.
בפברואר 1962 התחתן עם מזל לבית צובירי ממושב אחיעזר .
כשנה לפני החתונה רכש דירת "עמידר" בשיכון ג' מספר שש, כיום רחוב הרצל. המוכר היה תושב ראש העין שעבר לגור בכפר סבא. הייתה זו דירה טיפוסית שכללה חדר אחד, מטבח, מקלחת וביתן לשירותים בקצה המגרש. הדירה עמדה על שטח של דונם וחצי.
בצמוד לדירה המקורית, שהרחיבו בינתיים, בנו בשנת 1966 בית חדש על עמודים, בו הם גרים עד היום. מתחת לבית החדש בנו דירה נוספת. משפחת גמליאל גרים בצמוד לדירה המקורית של משפחת סעדי.
בחצר גידלו עצי פרי: תפוזים, לימונים, אשכוליות, פומלות, תאנים, גפן. בכל שורה היו שבע עצים מאותו סוג וטיפחו בחצר גם גינת ירק. התוצרת הייתה בעיקר לתצרוכת עצמית או חולקה לשכנים.
רוב העצים נכרתו כאשר בשנות התשעים של המאה העשרים ילדיהם שנישאו החלו לבנות את ביתם בחצר בית ההורים. בחזית הכניסה לבית נשארו עד היום כמה עצים, גינת ירק.
ילדיהם של מזל ונפתלי:
אלון- יליד 1964
מירב- ילידת 1967
אביעד- יליד 1968
רביב- יליד 1969
ורד- ילידת 1974
מזל סעדי לבית צובירי
נולדה בעיר בייצ'א- תימן בשנת 1945 על פי הערכה.
אביה יצחק צובירי היה מעין מוכתר- נציג יהודי עירו מול שיח' הכפר והיה אהוב על הערבים. שיח' הכפר נהג להעניק ליצחק עגל במתנה כאשר נולד לו בן או בת. מצבו הכלכלי של אביה היה טוב ומזל זוכרת ילדות ללא מחסור. אביה תמך באלמנות וביתומים יהודים בעירו ודאג להם למזון, למגורים זמניים בביתו ועוד.
לאביה היו בית גדול בעל שתי קומות, שדות, פרות, סוס לבן, עיזים. שכר פועלים ערבים לסייע לו בעבודה בשדות ובטיפול במשק החי. בביתם היה חדר דיוואן גדול ששימש להתכנסות בני המשפחה, לאירוח ולאירועים משפחתיים , בו נהגו גם לשיר ולרקוד גם עם שכניהם הערבים.
בחצר הבית היה מבנה גדול לבעלי החיים, שם גם בוצעה החליבה.
אימה סלאמה לבית כהן התייתמה בנעוריה משני הוריה, וכאשר יצחק ביקש להינשא לה הביעה הסכמתה בתנאי שאחיה היתומים יגדלו בבית בעלה עד שיינשאו. וכך היה.
סלאמה טיפלה בילדים ובמשק הבית. . ביתם היה פתוח לכל.
לזוג צובירי נולדו בתמן חלימה, מרים, שלום, זכריה, רחל, סעדיה, מזל, מלכה, וצדוק.
מזל זוכרת שלבשה בתימן שמלה בצבע אדום- כתום, ארוכה כמעט עד הקרסול, עם שתי שורות רקומות לאורך השרוולים ומהצוואר עד קצה השמלה. היא לא זוכרת שלבשה מכנסיים מתחת לשמלתה או שהבנות הקטנות כיסו את ראשן. על ראשי הנשים הנשואות היו מטפחות צבעוניות. לבנות משפחת צובירי הייתה חגורת כסף סביב המותן, תכשיטי כסף וזהב. הן ענדו תכשיטים גם מעל קרסוליהן.
אביה יצחק לבש חולצה לבנה, חצאית מעטפה לבנה עד מתחת לברך, צעיף/ שאל בצבע לבן סביב הצוואר שהשתלשל לאזור החזה בהצלבה. על ראשו חבש כובע- "כופיה".
המסע והעלייה לישראל
אביה לא הצליח למכור דבר מהרכוש שהיה לו. השאיר הכל מאחור ויצא לדרך עם בני עירו בשיירה לכיוון עדן.
מזל זוכרת שהיא ואחותה הגדולה חלימה היו על אותו גמל. חלימה היא היחידה שנישאה בתימן ואז כבר הייתה לה בת בגיל כחצי שנה בשם חנה.
האב יצחק סייע לנזקקים במימון הוצאות הדרך לישראל.
המשאית שהסיעה אותם ממחנה חאשד לשדה התעופה ליד עדן, הייתה עמוסה באנשים, ומזל ישבה על הרצפה. רעש מנועי המטוס היה מחריש אוזניים עבורה.
מזל מספרת שכאשר עלתה למטוס התקשה להשליך את הצמיד שעל ידה, אך היא סירבה. אביה לא הורשה להעלות למטוס את השקים עם תכשיטי הכסף והזהב שהביא מביתו. כל נסיונותיו לשכנע את האחראים לא הועילו, והוא נאלץ להשאירם מאחור. אחיה צדוק היה כבן חצי שנה בעלותם לישראל.
משדה התעופה בלוד הועברו למחנה עולים בעין שמר. לאחר שהות קצרה שם, עברו יחד עם קבוצה גדולה של משפחות מהעיר בייצ'א למושב אחיעזר שהיה בהקמה.
תחילה גרו באוהלים ולאחר זמן מה קיבלה כל משפחה בית של שני חדרים ומטבח. גם משפחת אחותה חלימה עברה לאחיעזר.
במשק של 25 דונם גידלה משפחת צובירי בוטנים, סלק לפרות, תירס, עצי אפרסק, פרות לחליבה, תרנגולות לביצים, כבשים.
למדה במושב מכיתה א' עד ז', המשיכה לימודיה בבית ספר בלוד עוד שנים אחדות, אך לא השלימה את הלימודים בתיכון.
מזל נזכרת איך הכירה את נפתלי בעלה לעתיד: קבוצת נערות מאחיעזר, וביניהן גם מזל, הגיעו לחתונה בראש העין, שהתקיימה ליד בית סעדיה גמליאל בשיכון ה'. נפתלי, שגר עם אימו בסמוך למשפחת גמליאל, והגיע אף הוא לאותה חתונה, ביקש מסעדיה גמליאל להכיר בינו ובין מזל. כבר למחרת נסע נפתלי למושב אחיעזר לפגוש אותה.
במושב התקיים אירוע חינה משותף לחתן ולכלה. שחטו פרה, רקדו כל הלילה, וקינחו באפרסקים מהמטע.
החתונה הייתה בחצר בית אימו של נפתלי. שחטו כבש ולפני הטקס עברה הכלה מזל מעל דם הכבש כמנהג יהודי תימן. הזמרים תושבי ראש העין אהרון עמרם וסעדה מליחי, שהייתה עיוורת, שרו והרקידו את האורחים במשך שעות ארוכות.
לאחר שהפסיקה את לימודיה בתיכון החלה לעבוד במשק בית אצל שחקן "הבימה" נחום בוכמן. לאחר כשבוע הציעו לה נחום ואשתו לעבוד בתיאטרון "הבימה". . במשך כארבע שנים עבדה מזל בעיקר כמלבישת שחקנים, ולעיתים גם בקיוסק. השחקנים באו לחתונה שלה.
במשך מספר שנים עבדה ב"בית הנוער" שנוהל אז על ידי מרדכי יצהרי תושב ראש העין. הייתה מעין אשת תחזוקה של המקום. עם סגירתו של מוסד זה בשנות ה- 70, החלה לעבוד בגן בשיכון ב', רחוב ג'ון קנדי כיום, בתפקיד סייעת. את הגן ניהלה הגננת גילה נהרי.
אחר כך עברה לגן של שושנה חשאי שפעל ברחוב הרש"ש. שם עבדה כעשר שנים. לאחר כ- 37 שנות עבודה בגנים, יצאה לגמלאות מעיריית ראש העין. .
רוב ילדיה למדו בגן טרום חובה עם הגננת אילנה, ובגן חובה של נילי. שני הגנים היו צמודים זה לזה ופעלו ליד "התחנה לאם ולילד, שברחוב שבזי. רק בתה ורד למדה בגן של רחל עוקשי, שפעל ליד המתנ"ס על שם קימרלינג.
במשך כארבעים שנה אירגנה מזל טיולים מטעם המחלקה הדתית ב "הוועד הפועל" לתושבי ראש העין. במשך כשלוש שנים הייתה חברה בוועד גמלאי עיריית ראש העין.
הערה: תקציר זה נכתב על ידי יסכה רוה בחודש נובמבר 2024 על בסיס שיחות עם נפתלי ומזל סעדי שהתקיימו באוקטובר באותה שנה.
קרא עוד
