סיפור האלבום
הרטוב בסוף המאה ה- 19, בעקבות ההתעוררות הלאומית של הבולגרים, גם היהודים המקומיים מתעוררים, אולם פניהם מועדות לארץ ישראל וירושלים, ולכן מתארגנות חמישים משפחות ושולחות משלחת לקנות אדמות בדרך לירושלים. עשר משפחות ראשונות (על מנת שיהיה מניין) עולות לארץ והולכות להקים מושבה קטנה בדרך לירושלים, הלוא היא הרטוב. מאחר שאין בין המשפחות כל קרבה משפחתית, הדור הראשון של הבנים מתחתנים ביניהם ונוצר מצב של קרבה משפחתית. בין המשפחות הייתה משפחת לוי (שנשאה את שמה עוד מימי קדם) ומשפחת בכר. בשנים הראשונות- החיים מאוד קשים ולכן שלחו מסר לשאר המשפחות שנשארו בבוגלריה שלא כדאי להם לבוא לארץ, וכך נשארו עשר משפחות בלבד, וכולם התגוררו בחצר אחת. בקומה העליונה גרו המשפחות ובקומה התחתונה פרה, פרדה וכו'. מאחר שהיו "בעלי גאווה" לא ביקשו עזרה מאיש. לדוגמה, כשהגיע "הברון הידוע" רוטשילד, ושאל במה יוכל לעזור, ביקשו שיעזור בבניית בית אחד שיהווה את מרכז המושבה, ויכלול בית כנסת, מרפאה, דירת רופא ובית ספר, וכן שיממן בכל שנה לנער אחד לצאת ללמוד ב'מקווה ישראל' (שהיה אז ביה"ס הגבוה בארץ). לימים כל משפחה עבדה בעצמה על מנת להתקיים. משפחת לוי הקימה במורד הגבעה איזור תעשיה קטן שהתחיל בטחנת קמח, ועד שובו של גבריאל מ'מקווה ישראל', גם אתר להפקת שמן אתר מאזוב, שגדל פרא בהרים (הערבים אספו והביאו אפילו ממרחקים- ברכבות מסוריה ולבנון). בתום מלחמת העולם הראשונה משפחות אחדות התחילו לצאת מהחצר המשותפת ולבנות לעצמן בתים נפרדים. איש על חלקתו. (בתי אבן גדולים דוגמת בתי הערבים העשירים). זה כבר היה הדור השני, שבא לארץ כילדים וגדל בהרטוב. במאורעות 1929, לאחר שמשך לילה שלם הגנו בני המושבה על עצמם מפני הפורעים הערבים, החליטו לעזוב את המושבה לכיוון הרכבת והתפנו עימה לתל - אביב. כשנה חיו בתל - אביב והיו נוסעים לתקן את בתיהם. הם קיבלו כספים מ"קרן העזרה" ואז כולם עזבו את חצר המגורים הראשונה ועברו לבתים קטנים משלהם. חלק מהאנשים לא חזרו כבר יותר להרטוב אלא הלכו להקים את אבן יהודה (שהייתה מושבה של בנים ממושבות אחרות). וככה חיו במשך כל השנים כשהם מחפשים עוד מקורות הכנסה. למשל, נבדקה האפשרות להקים מפעל מלט, משרפות סיד, הפקת שמן זית, הכנת גבינות מעדר כבשים וכו'. וכך חולפות להן השנים והמושבה לא גדלה ולא קטנה - חלק עוזב, חלק משתקע, ואין חדש תחת השמש, כפי שנאמר. עם ההצבעה באו"ם על הקמת מדינה יהודית מתחיל מאבק קשה של הסתגרות וסוג של מצור על המושבה. נוסעים יותר בשיירות ומשתדלים לא להרבות בנסיעות בכלל עקב התנכלויות הערבים. ובהמשך עוזבים עוד ועוד אנשים והמושבה קטנה מאוד. יחד עם זאת, הייתה לעוגן בשעת צורך באזור בו לא היו ישובים יהודים בכלל (ראה דוגמת ה ל"ה). בהמשך, כשגברו ההתנכלויות מצד הערבים נשלחו לעזרה בהגנת הרטוב שתי מחלקות 'חי"ש' (חיל שדה) וכיתת פל"מ (פלוגה מקומית) שהתארגנה מבין בני המושבה. אבל ה"פיקוד העליון" ראה במקום כזה מבודד בעיה, הוחלט לצמצם את הקווים ולפנות את הרטוב. עם הכרזת המדינה ונפילת גוש עציון, גם הרטוב נעזבה. הלוחמים גוייסו לצבא שהוקם והשאר עזבו ליפו. במלחמת השחרור עזבו התושבים את הר-טוב בפקודה, לא כי הם ברחו או בחרו לעזוב. הערבים, שנכנסו להרטוב הרסו את המושבה לגמרי, וככה כשהפלמ"ח שיחרר את המקום הוא מצא חורבות. עם שחרורם של הבנים מצה"ל חזרו אחדים מהם הביתה, למושבה, והתחילו להקים מחצבה ולבנות מחדש את הבתים שנהרסו. אחרי שנתיים-שלוש חזרנו לגור בבתים המחודשים. כשגיתה הגיעה להרטוב לא היה בית שאפשר לחיות בו. השרותים היו בחוץ. גיתה, יושקו וגבריאל היו בהרטוב ואז הצטרף גם חיים אחרי החתונה, ואח"כ עזבו יחד לאודים עם אלו וישראל (בן דוד). הגעה לאודים - בשנת 1953 רחלי נולדה ובשנת 1957, לאחר מבצע קדש, עזבו לאודים. הם בחרו לעבור לאודים, מכיוון שהיה ניתן לעבוד כאן בעזרת פועלים והיה רחוב עם בתים פנויים (שנבנו ליהודים צרפתים שלא עלו לארץ בסופו של דבר), שניתן היה לאכלס. לאודים הגיעו שבע משפחות מהרטוב. גבריאל לוי אמר: "מדינת ישראל קמה ואני נהרסתי", מכיוון שלאחר הקמת מדינת ישראל הוא עזב את הרטוב ועבר לאודים (בשנת 1957). האדמות החקלאיות שהיו בהרטוב הן חלק ממושב נוחם כיום. משפחת לוי (גיתה, יושקו, חיים, אלו ונספחים) הייתה המשפחה האחרונה שחיה בהרטוב. באודים, היה בית עם שלושה חדרים (הבית החדש) בחדר אחד - גיתה, יושקו ורחלי. בחדר השני - מלכה ושני הילדים ובחדר השלישי היו האבא גבריאל ואלו (שלום בכר).
קרא עוד
קבצים וקישורים נלווים
לקבצים נוספים
