סיפור האלבום
סיפור חייה של אימי בת שבע - רחל סיידון 1931-2010 אמה של אימי - סבתי, ויקטוריה סידון. הייתה אישה משכילה בהשוואה לנשים בתקופתה. דעתנית ועצמאית. שמה מהבית היה ויקטוריה ברוך. מצד אמה (סבתא של אימי) ויקטוריה שייכת למשפחה של רופאים. היא הייתה נכדה של רופאים - גם הסב וגם הסבתא היו רופאים, דבר שהיה נדיר בתורכיה. סבתי הייתה אישה משכילה. שלטה ב -5 שפות. שמות הוריה חנה ואברהם ברוך. אברהם היה סוחר תבואות, עשיר מאוד, שעיקר עיסוקו היה בייצוא תבואות מתורכיה. עקב הלשנה, הוא הואשם במתן שוחד, נשפט ונידון ל-4 שנות מאסר. כל רכושם הוחרם על ידי השלטונות. אמא של ויקטוריה, חנה, לא עמדה בלחץ של גידול ילדיה. יוסף, האח של סבתי, שהיה גדול מסבתי ב- 22 שנים, נולד ב 1878 וויקטוריה נולדה ב 1900. במהלך אותם שנים קשות היא נפטרה. שני היתומים אומצו ע"י זוג חברים טובים של הוריהם. זוג רופאים גם כן, שחיו ברומניה. הם לקחו את הילדים היתומים איתם לרומניה. הם קיוו שסבתי תמשיך בדרכם ותלמד רפואה, אך עקב מחלוקת ביניהם שאינה ידועה לי למה קרתה, סבתי עזבה את רומניה וחזרה לתורכיה. ברצוני לציין שסבי זוכה לאחר - 3 שנות מאסר. אחר כך, ילדיו לא חזרו לחיות עמו, מכיוון שהוא נפטר משברון לב. בתורכיה סבתי פגשה את שמואל סיידון (סבי) שנולד ב -1890. סבי היה נשוי בתחילה לבת דודו והיא נפטרה. לאחר מכן הוא נישא לסבתי, והם עלו לישראל כאשר סבתי הייתה בהריון ויחד עם דודו ז"ל דוד. הסיבה לעלייה ארצה הייתה, שכל ילדיהם בתורכיה נפטרו ונאמר להם לעלות לישראל. המשפחה עלתה לארץ יחד עם אחות סבי, דודה חנה , שהייתה אישה צדיקה ועסקה בקבלה, לדבריה של אימי ידעה לקרוא בכוכבים. למרות הידע הרב שהיה לה, סבלה מחיים אישיים וכלכליים קשים. אך תמיד עסקה בעזרה לזולת. המשפחה חיה תחילה בתל אביב. כשוויקטוריה ושמואל הגיעו ארצה נולדו 4 ילדיהם: דוד, בת שבע/רחל- אמי, אברהם וחיים. יוסף, האח של סבתי, הוליד את סלומון - שלמה. (בן דודה של אימי) נולדו - יוסף (פיקו), פרטינה (מזל), בלה (יפה) ובת נוספת - בקי (רבקה), שנישאה למשפחת בן ששות ונולדו לה שני ילדים בשם יוסף (פיקו) ובת בשם זן. לאחר מותה של אימו, דודי דוד ז"ל אחי אימי, סיפר לי שאימו ויקטוריה ודודתו חנה דה ליאון הרבו לספר אודות אחד מעשירי תורכיה בשם: יעקב ברוך בן אברהם. הסיפור מסופר בספר אהבת חיים של הרב. מנחם משה זצ"ל, מופיע בפרשת ייצא. עמוד קמ"ד, הפרשה התרחשה בתקופת הרב המפורסם. חיים סבאן זצ"ל. למעשה יעקב ברוך, בן אברהם (היה ממשפחתה של סבתי) והרב שעליו מסופר בפרשה, היו בני משפחה. דודי סיפר שבשנת 1951 הוא נסע לתורכיה ואמו, סבתי, ביקשה לחפש את בת משפחתה בשם סוזן סבאן ואם ביתה זן - (לדוד היתה תמונה של סוזן ושל זן). התאריכים בהם מסופר על הפרשה בספר אהבת חיים חופפים. את תקופת יעקב ברוך וחיים סבאן (באמצע המאה ה-18 1750-60). אברהם ברוך הוליד את יעקב. יעקב הוליד את יוסף. יוסף הוליד את אברהם שהוליד את יוסף ואת ויקטוריה (סבתי ואחיה) דודי גם אמר, שבאותו בוקר ביקשה אימו שיבקר גם את משפחתו של הרב של קושטה, שהיה רב במחצית המאה ה-18 הרב בכר. דודי ביקר גם שם. אצל סוזן סבאן הוא פגש את ליאון. יוסף ובת בשם רחל, בני דודים (של סבא שמואל סבי אבי אימי). דוד אמר ששם הבין, התחבר הסיפור לשמה מלידה של אימי רחל. (השם שינה עוקב מחלה קשה אסביר בהמשך). הסיפור קשור לפרשה מביכה, שקשורה לבת הדודה הזו רחל. עקב אותה פרשה, רחל בכר שהיתה בת 57 באותו ביקור ואחיה ליאון שהיה בן 66 ואח נוסף שהיה בן 62 לא נישאו מעולם. הפרשיה קשורה לאחותם רחל. חוזרת לעלייה לישראל - בתחילה הם גרו בתל - אביב, שם נולד דוד הבכור. 1929. לאחר מכן נולדה אימי, רחל 1931. - ששמה שונה לבת שבע. אברהם נולד ב 1936, חיים נולד ב 1945. כאשר אימי היתה בת 3 עברה כל המשפחה כולל דודה חנה ומשפחתה לרחובות לרחוב מנשה קפרה בשעריים, שם הם בנו את ביתם. הם גם הקימו את בית הכנסת הספרדי הראשון ברחובות. ברחובות סבי עבד בתחילה כרוכל עם חמור, ומכר דברי סדקית. ( לאחר מכן קנה חנות ברחוב הרצל, הרחוב הראשי ברחובות). באותה תקופה אימי חלתה והייתה על סף גסיסה ללא הכרה. אמרו להוריה לקחת אותה מבית חולים על מנת שתמות בבית. אמי סיפרה, שבאחד הימים היא שמעה את החמור נוער וקראה אמא אמא. אבא בא. היא חזרה להכרה ויצאה מכלל סכנה. לאחר התייעצות עם הדודה חנה, הוריה החליטו להוסיף לה את השם "בת שבע", כיוון שהשם רחל, לא טוב לה, הם האמינו שקשור לפרשה המביכה עליה סיפרתי (אין פרטים נוספים מעבר למה שסופר קודם). ברצוני לציין שבשבועות חייה האחרונים של אימי באחד הלילות שאימי נרדמה לאחר לילה עם כאבי תופת. אמא אמרה מתוך שינה "אמא, אבא בא החמור נוער". אני נבהלתי כיוון שהבנתי שימיה של אימי ספורים. החיים בארץ היו קשים לסבתי, גם פיזית וגם נפשית. היא חלתה בדלקת פרקים ולכן עול הבית נפל על ילדיה. בתקופות שלא היתה מאושפזת, תפרה בגדים אותם מכר סבי בחנות. אימו סיפרה שאת מזונם הם קנו מרוכל - רב שהיה מגיע עם מכנסי שרוואל, בהם הניח את הביצים והיא כילדה לא הבינה איך הביצים לא נשברו. אמא סיפרה לי שבתקופת מלחמת העולם השנייה היו בארץ חיילים פולנים מצבאו של סנדאל שלחמו עם הבריטים נגד הנאצים. בכל יום ראשון הם שתו אלכוהול עם הבריטים. סבתי ביקשה מאמי ללכת לשטוף את החנות, ואז אימי אמרה לה שזה לא צודק שרק היא צריכה ללכת לנקות את החנות, ואחיה אברהם כל הזמן קורא ספרים. בסוף אברהם הלך וחייל פולני שתוי דרס אותו. אברהם שכב בבית חולים והסבתא שלי אמרה לאימי שזה קרה בגללה. כיום אני מבינה שחייה של אימי לא היו פשוטים, גם חייו של אחיה. החיים בארץ היו קשים. בתורכיה הם חיו ברווחה כלכלית. אמי אמרה שהבית היה בית משכיל שהילדים גודלו בהרבה אהבה. סבתא למעשה 'לבשה את המכנסיים' בבית, והיא זאת שקבעה את הטון. סבי היה אדם שקט וטוב. אני זוכרת שהיה הולך לבית הכנסת, 3 פעמים ומתפלל. אך למרות שהיו דתיים, בחוץ חיו כחילונים. סבתי לא הלכה עם כיסוי ראש וסבי לחץ ידי נשים. ולידתם של אמי ואחיה היתה בחוץ וכתובים. אימו היתה שובבה גדולה וצדקנית, מלאת מרץ. אהבה להשתולל עם אופניה ולטפס על מגדל המים (ולשתות ממנו). לאימי היתה צלקת מנפילה קשה שהייתה לה. בסיום מלחמת העולם, הגיעו לארץ יהודים ניצולי שואה. הגיעו שני אחים שנולדו ברומניה והוריהם מתו. האח הגדול שהיה בן 18 באותה עת, גידל את אחיו שמואל. אימי ושמואל הפכו לחברים טובים, בילו כל הזמן ביחד. הוא היה בן בית אצלם אכל והכין שיעורים. כשאימי היתה בת 15 הם תכננו להתחתן. לקראת גייסו לצבא- גילו שהוא נדבק בשחפת קשה, הוא נשלח לבית חולים בצפת. במשפחתה של אימי נבהלו ואסרו עליה לפגוש אותו, אך אימי שהיתה מרדנית גדולה היתה נוסעת לבקר אותו. באחת הפעמים שביקרה, סבתי ויקטוריה היתה מאושפזת בטבריה, בבית החולים הסקוטי בגלל דלקת פרקים. אימי לקחה את חיים הקטן עד צפת, השאירה אותו עם השומר בשער והלכה לבקר את חברה שמואל. בסופו של דבר נודע למשפחתה, שהיא עדין נפגשת איתו. בני המשפחה אמרו לה, שהם לא מסכימים שהיא תינשא לו למרות שהבריא, ושאם היא תינשא לו הם לא יגיעו לחתונה. רק סבתי היקרה אמרה לאימי שהיא תבוא. בסופו של דבר אימי נכנעה ללחצי משפחתה ולא נישאה לשמואל, אך לא הפסיקה לאהוב אותו עד יום מותה. אימי למדה בסמינר לוינסקי בתל - אביב. הוראה לכיתות א-ב + גננת. בזמן שירותה הצבאי עבדה בישוב עולים - עזריקם, יד נתן... פעם בשבוע היתה נוסעת לבית הוריה כדי לעזור. ביד נתן חיזרו אחרי אימי גברים רבים ביניהם בחור שהיה חבר של דודי, ממשפחה מאוד מבוססת. הוא רצה להתחתן עם אמי. והם תכננו שאמי תלמד באוניברסיטה בירושלים. בסופו של דבר אימי נפרדה מהבחור כיוון שלא אהבה אותו. אמי המשיכה לעבוד כגננת ביד נתן, ביישובי עולים מעורבים, יהודים מארצות ערב ועולים ניצולי שואה. אמי זכרה סיפור על ילד, שהיה אצלה בגן ושרד את המחנות, הוא הגיע לארץ עם אמו והיה מאד שמן. אמא שלו כעסה עליו שהוא כל הזמן אוכל ואמי הסבירה לה שזה בגלל מה שעבר והמליצה ללכת איתו לטיפול פסיכולוגי. הם נענו להמלצה וזה אכן עזר. באחד הערבים שאמי נסעה לעזור להוריה באחזקת הבית, חדרו מסתננים אל חדרה של אמי, התושבים בעזריקם היו בטוחים שאמי נרצחה. בסופו של דבר כשאמי חזרה בבוקר וירדה מהטרמפ שהביא אותה כולם ברכו את ברכת הגומל. שמואל אבי היה בין המחזרים שחיזרו אחרי אמי. הוא עבד כטרקטוריסט, והיה גבר נאה וחתיך. גבוה (180מ) ורחב כתפיים אך אמי לא רצתה אותו, אז הוא השיג את הכתובת של הוריה ברחובות, נסע אליהם, הקסים את סבתי, שוחח איתה ברומנית וסיפר על עצמו ומשפחתו. סבתי נשבתה בקסמיו והמליצה לאמי להתחתן איתו. היא אמרה לה שהוא בחור טוב ממשפחה טובה וגם יפה תואר. בסופו של דבר אמי נישאה לאבי אך תמיד אמרה שהוא השיג אותה בדרך מרמה. לאחר נישואיהם הורי עברו לגור עם סבי וסבתי ברחובות, אני נולדתי בבית יולדות בגדרה וכאשר הייתי בת שנה הורי עברו לקיבוץ נגבה, שם אבי עבד כטרקטוריסט ואמי כגננת, אך לאמי היה קשה עם הפרידה מאיתנו בגלל הלינה המשותפת, ולכן כאשר בן - גוריון קרא לצעירים ליישב את אזור חבל לכיש והנגב, ונתנו הקלות לזוגות צעירים הורי עברו לקריית גת, שם חיו בתחילה בשכירות. ב1958 נולדה אחותי ובשנות השישים הורי קנו את הבית ברחוב ההגנה 55 ליד דוד שלי שמעון. שם גרנו כל חיינו ושם גם נולד אחי אבי ב1960 ושם עברו שנות ילדותי. אמי היקרה נפטרה בשנת 2010 בגיל 77 במותה
קרא עוד
קבצים וקישורים נלווים
לקבצים נוספים
