סיפור האלבום
לאבי מאיר אטשטיין, בן ברוך והינדה מהעיירה לודביפול פלך ווהלין, פולין, היה אח בשם לייזר ושלוש אחיות: פייגה, רבקה וזיסל. לאמי רבקה, בת ברל-דב ומלכה וינשלבוים מהעיירה הסמוכה קוריץ, היו אח בשם נחום-יצחק ושלוש אחיות: נחמה, בילה-רחל ולאה. תושבי שתי העיירות לודביפול וקוריץ נרצחו באקציות שביצעו הנאצים והאוקראינים בערב שבועות, מאי 1942. היחידים מהמשפחות אטשטיין ווינשלבוים שניצלו היו אבי מאיר, אמי רבקה ואחותה נחמה, שברחו והסתתרו ביערות או אצל גויים טובי לב. אבי ואמי נפגשו בתום המלחמה כשחזרו לבתיהם לחפש קרובים. הם נישאו בשנת 1945 או 1946 ועברו לעיירה לוולבזיך, שם נולד אחי דב בשנת 1947. כשתכננו לעזוב את אירופה היו חלוקים בדעתם, ישראל או אמריקה. התעקשותה של אמי הביאה אותם לחופי הארץ ולמושבה כפר סבא בשנת 1950. הם גרו באוהל, אחר כך בצריף וכעבור שנתיים רכשו דירה קטנה בבניין דו קומתי בשכונת עובד בן-ציון, רחוב טרומן 2. אני נולדתי ב-22 בדצמבר 1953 בבית יולדות ברחוב גלר (כיום בית חולים גריאטרי). אמי סיפרה, שאחרי הלידה הלכה הביתה ברגל ביום שמשי כשהיא נושאת אותי בחיקה. בשכונה גרו משפחות עולים קשות יום בשיתוף ובהרמוניה: רומנים, עיראקים, פרסים, תימנים, וילדיהם היו חבריי. שוטטנו בחולות, שיחקנו כדורגל, קטפנו תפוזים ואשכוליות וליקטנו בוטנים ותפוחי אדמה בשדות אחרי הקטיף. לבעל השדה, שאיים עלינו וצעק שנסתלק, קראנו 'היטלר'. פינת הרחובות ויצמן-רוטשילד והקיוסק של מושיקו היוו את מרכז המושבה. אמי הייתה עקרת בית ואבי עבד כמחסנאי בנמל יפו ואחר כך בנמל אשדוד. כשהעלה רעיונות לקדם אותנו מבחינה כלכלית סירבה אמי לשתף פעולה. חיינו בצמצום אך לא היינו רעבים. מכל השכונה רק לשכנתנו הגברת שושנה ספיר, אשת שר האוצר, היו גם פריזר וגם טלפון, והיא שמרה בטובה מקום לעופות שלנו ומסרה הודעות מהעבודה של אבא. הורי לא שיתפו אותנו בזוועות שעברו בשואה. למעט חלומות בלהה של אמי, להם הייתי עד, שררה בבית אווירה נעימה אוהבת ותומכת. הם הקדישו את עצמם לגידולנו ולטיפוחנו וויתרו למעננו על הנאות החיים. את זיכרון יקיריהם שנכחדו שימרו עם אודים מוצלים מהעיירות קוריץ ולודביפול במסגרת ארגון יוצאי קוריץ בישראל. בחודש יולי מידי שנה ערכו טקסי זיכרון בקברי אבות ובבורות ההריגה. במלחמת ששת הימים, 1967, הייתי כבן ארבע עשרה. קלקיליה הייתה קו הגבול ובתיה היו קרובים מאד. מקלטים לא היו, וממקום מחבואנו בשוחה שבפרדס ראינו את המיראז'ים מפציצים את תותחי האויב, ופגזים שרקו מעלינו בדרכם לתל אביב. אחרי המלחמה החלה צמיחה כלכלית ורמת החיים עלתה. בכפר סבא הוקמו בניינים בני ארבע קומות, נסללו כבישים, נבנו מדרכות. כשהטלוויזיה הישראלית החלה לפעול לא קנינו מכשיר ישר בהתחלה, והלכתי לחבר לצפות בשידורים. למדתי בתיכון כצנלסון והייתי חבר בתנועת הנוער העובד והלומד כחניך וכמדריך. בנוסף הייתי פעיל בחוג לציונות, שנוהל בידי המנהל גדליהו לחמן, ובספורט בתחום האתלטיקה בהפועל כפר סבא. כשהפעילויות הרבות שלי פגעו בלימודי החלטתי לוותר על ההדרכה והתמקדתי בספורט בלבד. לקראת הגיוס לנח"ל התאחדנו עם קן בורוכוב גבעתיים ועם קן רמת השרון והתכוננתי להצטרף עם חבריי לקיבוץ צאלים כשקרה האסון. אבי היקר מת פתאום מהתקף לב ביוני 1971. במשך שנה היינו באבל כבד. את הבגרויות עברתי איכשהו וביקשתי דחיית שרות. ידעתי שעלי ללמוד מקצוע כדי להתפרנס ונרשמתי ללימודי כלכלה וסטטיסטיקה באוניברסיטת תל אביב. אחי למד משפטים בלימודי ערב ובבוקר עבד כמדריך גדנ"ע. אחרי שנה וחצי הפסקתי את הלימודים והתגייסתי. הציק לי שאני היחיד מחבריי שאינו משרת בצבא. כשהתגייסתי בפברואר 1973 יועדתי למסלול קצונה בחיל אספקה (לימים 'חיל תחזוקה'). שירתי בבסיס מזון ברפידים (ביר גפגפא בחצי האי סיני) כשפרצה מלחמת יום כיפור ב-6 באוקטובר 1973. המתח היה גדול. בשבת בשעה אחת בצהריים התקשרתי לאחי ואמרתי לו שלפי הרגשתי עומדת לפרוץ מלחמה. בשעה שתיים שמענו את המטוסים המצריים מפציצים את בסיס יב"א ברפידים. בתום המלחמה נשלחתי לבסיס אספקה קדומני בפאיד, במערב תעלת סואץ. עברתי קורס קצינים בסיסי לא קל, השלמה מקצועית בצריפין, שימשתי כעוזר קצין תובלה בפיקוד צפון ואחר כך סגן קצין תחזוקה בחטיבה 188 בסיס עליקה בגולן. עבדתי שמונה עשרה שעות ביממה ואהבתי כל רגע. אפשר לומר שהייתי "מורעל" על הצבא. הכרתי אנשים נפלאים: יוני נתניהו-מג"ד 71, דורון יזרעאלי-מג"ד 74, מאיר דגן-מג"ד 53, מח"ט עמרם מצנע ועוד. השתחררתי באוגוסט 1978 בדרגת סגן. במילואים שימשתי כסגן קצין תחזוקה של אוגדה 81 ואחר כך מפקד מחנה האוגדה בדרגת סרן. באחת הנסיעות שלי למטכ"ל פגשתי את יהודית ברודרמן ששירתה שם. שאלתי אותה אם היא אחות של רונית... אחר כך מצאתי את הטלפון שלה בספר טלפונים. עדיין לא ידעתי מה שמה. היא שמחה לשמוע ממני, אך טענה שיש לה חבר דרום אמריקאי. חיכיתי חודשים אחדים עד שהתחלנו לצאת בקביעות. נישאנו ב-17 באוגוסט 1976 אחרי שההורים של יהודית לחצו ולי היה חסר אבא. בחופשת השחרור שלי התעסקנו בסידורי חתונה, רכישת דירה וארגון ירח דבש באירופה. עברנו לגור בבית הוריה של יהודית שיצאו לשבתון בחו"ל. אני המשכתי ללמוד כלכלה וחשבונאות בתל אביב ויהודית למדה בווינגייט. חישבנו כל הוצאה וחיינו בצמצום. בחופשת הקיץ מכרתי צעצועים ותמונות מדלת לדלת וכיסיתי את כל החובות. לאחר כשנה עברנו לביתנו ברחוב בר אילן 11. יהודית ארגנה לנו בית חם ונעים כמעט ללא הוצאות. בתנו יעל נולדה ב-25 במרץ 1981 ומאיה ב-4 בנובמבר 1983. לימים סיימה יעל לימודי ים במכמורת ומאיה עיצוב תעשייתי בחולון, ואני גאה בהן מאד. בסוף השנה השלישית ללימודי התחלתי לעבוד אצל רואה חשבון פריידקס-להב. הייתי מרוצה מהעבודה אך לא מהשכר, וסירבתי להצעה להיכנס לשותפות. את הרישיון קיבלתי ביוני 1981 לאחר בחינות המועצה. תחום החשבות משך אותי יותר מראיית חשבון קלאסית, ובמשך השנים עברתי כמה וכמה מקומות עבודה: 1982 – מחלקת הביקורת של בנק הפועלים. סוף 1982 – סגן חשב של קונצרן כיתן. אוגוסט 1983 – חשב של חברת מעדנות בגן יבנה. עבדתי קשה ולא יכולתי לעזור ליהודית בגידול הבנות. חיי הנישואין החלו להישחק. קיווינו ששינוי מקום יפתור את הבעיה כשעברנו לאילת. עבדתי כחשב של רשת ישרוטל ובמקביל מכרנו תכשיטים שיהודית ייצרה בחנויות הרשת. כעבור שנה חזרה יהודית למרכז עם הבנות ואני הגעתי בסופי שבוע לבקרן. כשהעניינים לא השתפרו החלטנו להתגרש. נשארתי באילת, פתחתי משרד עצמאי לראיית חשבון, ובכספי הפיצויים מישרוטל רכשתי דירת סטודיו בפרויקט צאלים, ואת המשרד העברתי מבית עברונה לחנות בבעלותי במרכז התיירות החדש. בהמשך עבדתי אצל גדי בן זאב כחשב של מלון קרוואן. בינואר 1989 למשך כחמש שנים שימשתי דירקטור בחכ"א עם רפי הוכמן כראש העיר. כמו כן עבדתי כחשב חיצוני של מלון לב אילת ושל הדולפין ריף. כשהתחברתי לפרויקט של גדי בן זאב לבנית מלון אמבסדור החדש מכרתי את המשרד לרואה החשבון רולי הוגן. בסוף 1997 יזמתי עם גדי בן זאב את הבאת מותג הצלילה 'פדי' ומוניתי למנכ"ל חברת 'מנטה ספורט ימי בע"מ'. משנת 2000 למשך שנתיים עבדתי בניהול הכספים של כפר הים. בינואר 2002 למשך תשעה חודשים שימשתי כמנהל הכספים של חב' אופיר טורס, שגרם לי להחליט לעבוד רק עם עסקים קטנים. מינואר 2003 עבדתי עם 'תבור כלכלה ופיננסים' כקצין בודק. אחר כך נכנסתי לתחום החונכות ושימשתי חונך לעסקים רבים. במרץ 2007 למשך חמש שנים זכיתי בשיתוף חברת 'תבור' במכרז התמ"ת להיות רכז של פרויקט החונכות מחוז מרכז. תפקיד אתגרי תובעני ומספק. מינואר 2012 למשך כשש שנים שימשתי חשב של חברת עוף אנ"ש ליובאוויטש בע"מ. בהמשך למדתי בעצמי ייעוץ לניירות ערך, ולאחר שעברתי את הבחינה עבדתי זמן קצר בחברה להשקעות קרדן שוקי הון. משנת 1988 כמעט כל שנה, בין ובתוך עבודות, נסעתי למסעות ולטיולים בחו"ל: הגשמתי חלום ישן וטיפסתי על האוורסט. יצאתי עם חבר לתורכיה ומיקונוס ביוון. נסעתי לחמישה חודשים לדרום אמריקה אקוודור פרו בוליביה צילה ארגנטינה וברזיל. נפגשתי עם בתי יעל בניו דלהי, אחרי שטיילה שנה בניו זילנד, וטיילנו יחד חודשיים וחצי בהודו. יצאתי עם יעל לאולימפיאדה ביוון וטיפסנו על האולימפוס. נפגשתי עם בנותיי במרכז אמריקה. טיילתי עם יעל חודשיים אל סלבדור ניקרגואה קוסטה ריקה ופנמה. נסעתי לחודשיים לדרום מזרח אסיה וייטנאם קמבודיה ותאילנד. יצאתי לחודש לספרד ופורטוגל. ברצלונה, פמפלונה, קמינו דה סנטיאגו עד סנטיאגו דה קומפוסטלה, בראגה בפורטוגל, פורט קואימברה וליסבון. צעדתי בקמינו דה סנטיאגו ארבע מאות וחמישים קילומטרים במשך שמונה עשר יום וקיבלתי תעודה. בשנת 1992 זכיתי בהגרלה במגרש 680 מ"ר בשכונת גנים ב' באילת. מכרתי את הדירה ובניתי וילה להשכרה. באותה שנה רכשתי מגרש 650 מ"ר בנווה הדר ובניתי עליו את ביתי. באוגוסט 1994 הגיע דודי יצחק אוורבוך במפתיע מברזיל כשהוא סובל מאירוע מוחי קל אחרי שנחטף בידי עבריינים. ליוויתי אותו במשך עשר שנים באופן די צמוד מכניסתו לאחוזת בית ברעננה עד מותו. הוא היה לי כמו אב. לאחר מות אבי הקדישה אמי את זמנה לפעילות בוויצ"ו כפר סבא ורכשה חברות רבות. הן היו לה למשענת גם כשחלתה, לצערי, בסרטן הלבלב. באתי אליה כל שבת לתמוך בה, וביולי 1998 עזבתי את אילת ועברתי לגור אצלה. למזלה, היא לא סבלה. ליוויתי אותה לטיפולים, טיילנו, הלכנו למסעדות, השתדלתי להנעים את זמנה. בנר אחרון של חנוכה חגגנו יחד כל המשפחה. הדלקנו נרות, ואחרי שאחי ומשפחתו הלכו התדרדר מצבה. אמי רבקה אטשטיין נפטרה ב- 21 בדצמבר 1998 ונקברה ב- 22 בדצמבר, ביום הולדתי.
קרא עוד
קבצים וקישורים נלווים
