יונתן טל (נולד 1941)

יליד קיבוץ רמת דוד. אביו ואמו הכירו בהכשרה בפולין, עלו ארצה כל אחד בנפרד והתחתנו בארץ. הם, וכן אחי האב, היו ממייסדי הקיבוץ. אמן, נגר וטייל. שבר שיא גינס בטיול של 234,000 קילומטר על פני חמש יבשות. התגורר בשארם א-שייח' והיום חי ברמת דוד.

-

הייתי בן הדור השני, ונולדתי בתקופה של מצוקה גדולה. היינו עניים גם במונחי הקיבוץ. מעולם לא קנו לי צעצוע, חוץ מספר אחד שהשפיע על כל חיי. לספר קראו "טיסת הפלאים", וסופר בו על שטיח קסמים שלוקח ילדים לטייל בעולם. אני וחברי לשכבה היינו קבוצה פרועה, ואחרי כיתה ט' רצינו מאוד ללכת לעבוד בקיבוץ. הנהלת הקיבוץ סירבה והביאה פסיכולוגים שקבעו שכדאי לעשות הפרד ומשול. אותי שלחו לבית הספר אורט נתניה, ללמוד נגרות. עד היום אני משמש כנגר הקיבוץ. בשנת 1959 התגייסתי לצה"ל. התחלתי קורס טיס אבל פרשתי ממנו כי נדרשה הרבה מאוד משמעת, ואני באתי מחברת ילדים של אנרכיה. חוץ מזה, רציתי להיות לוחם ממש. גויסתי ליחידת הצנטוריונים, גדוד 82 בחטיבה 7. המפקד היה שמואל גורודיש שהיה ידוע במשמעת פרוסית ובעונשים חמורים. כולם פחדו ממנו. מפקד הטנק שלי היה גבי אמיר, לימים ממשטרת מרכז תל אביב, ואהבתי את השירות מאוד.

ב-18 במאי 1967 הופיע בקיבוץ אוטובוס שחיפש אותי ועוד חבר קיבוץ שהיה מכונאי טנקים בפלוגה. החבר אורי ברפל, שהיה קצין במלחמת העולם השנייה עלה לאוטובוס והורה לחיילים להיכנס למטבח ולאסוף את כל האול שימצאו במקררים. "אין לדעת מתי תהיה הארוחה הבאה שלכם ואם ותהיה", הסביר. יחידות השריון גויסו מוקדם, ובמשך 17 יום נענו מנקודה לנקודה על גבול מצרים כדי להטעות את המצרים. כשנאצר סגר את מיצרי טיראן, ישראל יצאה לתרגיל הטעיה ושלחה חייל אחד מכל יחידה לחופש, כדי לפרסם שהחיילים חוזרים הביתה. אני נבחרתי מן היחידה כי החבר המכונאי ידע שיש לי מצלמה ואמר שכדאי שאלך להביא אותה. כשהגעתי לקיבוץ כל הגברים היו מגויסים ולא היה איך להשיג סרטי צילום. ניגשתי למישהו שבמקרה היה בבית ושאלתי אותו אם במקרה יש לו פילם. הוא נתן לי פילם וחצי שחור-לבן. 

כשחזרתי לניצנה היחידה כבר לא הייתה שם, והייתי צריך לרדוף אחריה. לא היו לי מדים, כי לא היו מספיק מדים וכל פעם נתנו לנו מדים אחרים – בגדי עבודה, מדים מנומרים, מדים של נשים, אז העדפנו להסתובב באזרחי. כשהשגתי את היחידה ראיתי את הטנק שלי עולה על מוביל תבור. ממש התרגשתי ורציתי לצלם, אבל בגלל שלבשתי חצי צבאי וחצי אזרחי עם כובע של השומר הצעיר נראיתי מוזר, ורס"ן אחד, שחשד שאני מרגל מצרי, ניגש אלי ופקד לי למסור לו את המצלמה כי בצה"ל אסור לצלם. המשכנו להכין את הטנק וראיי שהוא בולש אחרי. כשהוא הבין שבסך הכל הגעתי לחברים שלי ולטנק שלי הוא החזיר לי את המצלמה והודיע לי שאני צריך להפקיד אותה אצל מפקד הפלוגה ולא לצלם. המפקד סירב לקחת אותה ואמר לי שאני יכול לצלם אבל שלא יראו. ירדנו לכיוון ביר לחפן והגענו לשם בלי ירייה אחת בודדת. משם פנינו לכיוון אבו עגילה, ופתאום ראיתי טנק T34 בעינית, ניסיתי לפגוע בו אבל הפגז עף לשמים. ראיתי שטנקים אחרים כן פוגעים בו, וקלטתי שמרוב התרגשות לא הבנתי מילה ממה שהיה כתוב על תוף הטווחים באנגלית. בזמן אמת אין זמן לחשוב והמתח נוראי, אז לקחתי פלסטר, כתבתי עליו בעברית והדבקתי על תוף הטווחים. אחרי המלחמה קיבלנו דף הפקת לקחים והמלצתי שתוף הטווחים יהיה בעברית, אבל המכתב חזר אלי כלעומת שבא.

לכל אורך המלחמה תיעדתי וצילמתי. המצלמה תמיד הייתה בתוך הפאוצ' והיו לי הסתבכויות בגללה.

בתוך הטנק זה עולם קטן. נוסעים ויורים. לא רואים את התמונה הכוללת. הטנקים לא היו כשירים לתנועה בחולות ונתקעו כל הזמן. כיוון שלא היה דלק, כל טנק לקח איתו שנים-עשר מיכלי פלסטיק מלאים דלק, תלויים על הדפנות בחוט ברזל. לפעמים, כשרצינו להשתמש בהם, גילינו שהם עפו. מתחנת אבו ליבני התחלנו להיתקל בחיילים מצרים, שהיו צמאים מאוד כי לא הייתה להם אספקת מים. הם היו קופצים על כלי הרכב ומנסים לתלוש את הג'ריקנים במחשבה שהם מכילים מים. גם לנו הייתה בעיית מים. לאורך הדרך היו קווי מים תת קרקעיים ובריכות בטון מלאות במים ירוקים מעופשים, ושם היינו שותים. זה היה הפתרון היחידי. לעניין הדלק, בשלב מסוים חיל האוויר התחיל להצניח לנו מכלים.

באזור ג'בל ליבני, על ראש רכס שצומח מהחולות, ישבו תצפיתנים מצרים. מצאנו חניון ללילה ועם הדממת הטנקים התחילה הפגזה ארטילרית. הפקודה של המג"ד הייתה לסגור מדפים ולברוח, אבל טנק אחר התנגש בטנק שלנו ונתקענו. עקב המכה נכנסה הפלדה שמצפה את הטנק בין גלגלי הזחלים והטנק לא יכול לזוז. לקח כמה דקות לשלוף את הפלטה ורק אז יכולנו לנוע.

כשהגענו למעבר הגידי – נקיק של עשרות מטרים – ידענו שיש שם מארב של כ-30 טנקים וכדי להגיה ליעד אנחנו חייבים לעבור בטווח התותחים שלהם. לא היה לנו אפילו נייר לכתוב צוואה, ופחדנו פחד מוות. די שהטנקים הראשונים יעצרו וכולנו נמות. נכנסנו, ואף אחד לא ירה, כשהבטנו בהם דרך הכוונת המגדילה הבנו שהם היו חדשים ולא מאויישים בכלל. רצינו לירות בהם  כדי שיצאו מכלל שימוש אבל טנקים מוגבלים בתחמושת וצריך לחשוב טוב טוב איך מנצלים אותה.

הגענו לתעלת סואץ באחת וחצי לפנות בוקר ושם התחלנו להצטלם. אחרי יום וחצי הודיעו שיש לנוע חזרה, לכיוון ביר תמדה, שם ערכו את מסדר הסיום. החטיבה שלי פגעה ב-157 טנקים, ומתוכם פגע הגדוד שלי ב-50. כשהגיעו המכתבים והעיתונים והתבשרנו על כיבוש ירושלים הייתה שמחה גדולה. עלינו על מובילים הביתה, דרך נחל עוז ועזה, ובדרך השלכנו את מנות הקרב לילדים של פליטים.

אחרי המלחמה זכורה לי בהלת אלבומי הניצחון. כולם רצו את התמונות שלהם. אחרי שנה כשחילקתי את התמונות, אף אחד כבר לא רצה אותן. הרגשתי שהחמצתי את האלבומים ואת ההיסטוריה.

אחרי המלחמה הוחלט שחטיבה 7, כפרס על ההצלחה בצפון סיני, תצעד ביום העצמאות עם הטנקים שלה במצעד. בינתיים יצאו למבצע כראמה והחטיבה השאירה טנקים בשטח הירדני, והיחידה שלי קיבלה את הפרס. זה היה אירוע כביר. צילמתי מהטנק את כל שורת המכובדים – גולדה מאיר, חיים ברלב, עוזי נרקיס.