אורית ואביגדור שטרמר: 
אורית נולדה ב25.9.37, בראשון לציון, להוריה דוד ויפה זינר. הוריה הגיעו לארץ בשנות ה-30 של המאה ה20, לאחר שעלו ברגל מתימן. הם היו ממקימי ביצרון ורמת אליהו, והיום יש על שמם רחוב בשכונת רמת אליהו בראשון לציון. לזוג נולדו 12 ילדים.
אורית למדה בבית הספר "בית יעקב" בראשון, ובשנת 1956 בסיום לימודיה, הוצע לה ללמוד בריאות הציבור. בהתחלה היא סרבה, אך לאחר מכן השתכנעה כי ״צריך להביא כסף הביתה", ובנוסף, אמא שלה עודדה אותה לעבוד לצד לימודיה. לאחר הלימודים אורית התנדבה לעבוד בצפת ופתחה מרפאה במרגליות ובקרית שמונה.
בתאריך א' אייר תשט"ז, ה11 באפריל 1956 התרחש פיגוע בבית הכנסת שב"בית הספר למלאכה" בכפר חב"ד, אורית נקראה להגיע לטפל בפצועים. בזירת הפיגוע נתנו לה לשמור על חדר עם 10 פצועים, ומתוך החדר לקחו בכל פעם אדם אחד לניתוח. היא זוכרת היטב את הילדים הפצועים, שאחד מתוכם התייתם באירוע. הילד נקשר אליה, ולאחר שנותח, היה מוכן לדבר רק איתה. הילד היה אז בן 14, ובעקבות האירוע אורית קשרה קשר הדוק עם משפחתו. בתום שבועיים של טיפול בפצועים אורית עזבה והלכה לעבוד בצפון הארץ.
אורית התגוררה בצפת ועבדה במושבים באזור. היא מספרת שתנאי החיים היו קשים ולא היה להם חשמל. אחרי חצי שנה, היא עברה להתגורר באליפלט  במקום הייתה מרפאה, בית ספר וקבוצות של עולים חדשים. היא שהתה שם בזמן מלחמת סיני, ולימדה שירים וריקודים בבית הספר בישוב.  אורית גרה גם בחצור הגלילית במשך שנתיים. המורות בחצור הגלילית היו באות עם מעילים אבל לילדים לא היה ביגוד חם, ואורית הייתה אומרת למורות שצריך להרקיד את הילדים כדי שיתחממו. לאורית היה חשוב מאד לעודד הילדים בבי"ס ללמוד. היא מציינת שחלק מ תלמידה – עובדיה עלו לגדולה – אחד היה בהמשך חייו ראש עיריית עפולה וחבר כנסת. תלמיד אחר שלה היה קריין ברדיו ״קול ישראל״ ותלמידות אחרות המשיכו לעבוד בהוראה ובסיעוד. אורית מאוד רצתה להשאר בגליל אך נאלצה לחזור הביתה לראשון לציון כי הוריה לחצו עליה לחזור ולהתחתן.
אורית חזרה לראשון לציון והייתה שם במשך שנתיים, אך לא הרגישה שם שהיא מועילה ורצתה להיות במקום בו היא מרגישה שהיא משפיעה. היא עברה לבאר שבע בשנת 1963 ועבדה במשרד הבריאות. היא רצתה להמשיך את לימודיה, ובמקביל ללימודי הערב לדרגת אחות מוסמכת, היא גם עבדה בדימונה, ירוחם, אופקים, במושבים באזור. 

אביגדור שטרמר עלה עם משפחתו מרוסיה. אימו הייתה מורה לאנגלית. הייתה צריכה לקנות אותו, היה כהן. לאחר שהיה שלוש שנים בישראל הוא החל ללמוד שיעורים כלליים במטרה להוציא תעודת בגרות. אורית הייתה מורה של אביגדור, וכך הם הכירו. 
אביגדור ואורית התחתנו וגרו בבאר שבע בשנים הראשונות אחרי נישואיהם. אורית עבדה כמורה בבית הספר ובטיפת חלב. בבאר שבע נולדו לזוג שלושה ילדים. אחרי לידת ילדה השלישי, אורית רצתה לנוח אבל הבינה שצריך לפרנס את המשפחה, וחזרה לעבוד במשרד הבריאות. אחרי שהיו צמצומים במשרד, היא עברה לעבוד בקופת חולים. לאחר מכן התחילה לעבוד במושבים באזור של הנגב המערבי. בעקבות העבודה הזאת, אורית הבינה שהיא רוצה לגור במושב שקט ולא בעיר. המשפחה עברה לגור בכפר מימון, שם אביגדור החל להתקרב לדת.
אחרי תקופה, הם עברו למושב תקומה בזמן שהמושב קלט תושבים חדשים .אביגדור שהיה מכונאי רכב, ומצא עבודה בתחום, ובמקביל עבד בכל דבר שהציעו לו. בנוסף הוא התחיל לשפץ את בית המשפחה שהיה במצב לא טוב – הוא פירק את מערכת הביוב ובנה אותה מחדש. בבית היה מטבחון קטן ושני חדרים. בבית לא היו ארונות. כולם ישנו בחדר אחד, והחדר השני היה חדר אוכל. בחוץ אביגדור בנה חומה. היה בחור מהמושב שמילא את הכל בחול וכך הרחיב את הבית. לאורית היה חשוב שילדיה יהיו הרבה בחוץ וישחקו בשמש. בתם, רות, הייתה הבת הראשונה שנולדה במושב תקומה. 
ב1973 אביגדור היה בצבא, ואורית טיפלה במשפחתה. המשפחה דרה בבית הקטן שלהם ובמקביל בנו בית גדול, אך בנייתו התעכבה בגלל המלחמה. כשאביגדור חזר מהמלחמה, הא המשיך לבנות את הבית. שבועיים לפני פסח גמרו את הבניה ועברו לבית. אורית מספרת: ״לא היו רהיטים, לא היו מיטות, היה אושר רב לעבור לבית החדש״.
בשנים הראשונות לאחר הקמת גוש קטיף, לא היו אחיות ביישובים בגוש, כי לא הרבה רצו לעבוד שם. אורית הלכה לעבוד בגוש קטיף, והיו מסיעים אותה לשם בליווי נשק. היא עבדה בכפר דרום, נצר חזני, גני טל וקטיף. היא מספרת שהאוכלוסייה הייתה צעירה ושהיו באים לבקר אותה במושב תקומה.
הילדים של מושב תקומה למדו בבית ספר בסעד. לילדים בסעד  היה חדר אוכל והיו הולכים לאכול שם, בקיץ הם היו הולכים לבריכה, ולילדים של אורית ואביגדור היה קשה כי לא ידעו לשחות. אביגדור גידל שנה אחת אבטיחים. הוא מכר את השטח ועם הכסף הזה הם בנו בריכת שחייה בבית משפחחה, שעומדת עד היום. כל הילדים למדו לשחות בבית.
לאביגדור ואורית יש חמישה ילדים – משה, רחל, רותי, תמי ושרי