אורי ובתיה אשר:

אורי יליד מרץ 1946. להוריו נפתלי הרי וחנה לבית נטי. אביו וסבו של נפתלי היו מראשי הקהילה היהודית האשכנזית באמסטרדם. שני הוריו היו חברים במחתרת ההולנדית בעת מלחמת העולם השניה. בשנת 1939 ביקרה חנה את אחותה קורה, שכבר עלתה לישראל וגרה ברמת גן, במטרה להכין את עליית יתר בני המשפחה לארץ. חנה חזרה להולנד ונשאה לנפתלי (1941). שניהם נהלו יחד את "לוסטרק" מוסד לילדים יהודיים שהוברחו על ידי הוריהם מגרמניה. נפתלי, חנה ועוד פעילים יהודים וגויים השתייכו לקבוצת ״ווסטרוייל" ֿ(חלק מהמחתרת ההולנדית), קבוצה שדאגה לפזר את הילדים בבתי איכרים גויים בסביבות אמסטרדם. את חלקם העבירו מהולנד דרך הפירינאים. נפתלי בשל חזותו האירופאית יכול היה לנוע ביתר קלות והיה איש הקשר בין הילדים לאנשי המחתרת. חנה נאלצה להסתתר, ב-1943 בהיותה בהריון עם בתה הבכורה נחמה היא הוסתרה במנזר שבו שהו נערות שנכנסו להריון מחוץ לנישואים. אחרי לידת נחמה הן הועברו לכפר קטן בצפון הולנד, חנה הוסתרה בעליית הגג בזמן שהאיכרה טיפלה בנחמה התינוקת. אורי נולד בהולנד בתום המלחמה וכשהוא בן 6 שבועות אמו טסה אתו מאמסטרדם לקהיר במטרה לנסוע ברכבת מקהיר לתל אביב. כספם אזל ולא הספיק לקניית כרטיס. למזלם חייל מהבריגדה ראה אותם וקנה עבורם כרטיס וכך הגיעו לרמת גן לאחותה של חנה. ביולי 1946 נפתלי ובתו נחמה עלו לישראל עם עוד 70 נערים ונערות ניצולי שואה. המשפחה: נפתלי וחנה הורי נפתלי, עזרא אחיו של נפתלי ושתי בנות דודה הצטרפו לקבוצת יבנה.

עזרא אשר, אחיו של אורי (4.9.1949), נהרג באלול תשכ"ח (19.9.1968). זה היה במרדף אחרי מחבלים בואדי שובש שבבקעת הירדן. עזרא אשר, בנם של אורי וחנה הקרוי על שמו נהרג אף הוא ביום ד' בסיוון תשנ"ג (24.5.1993). הוא נפגע מירי כוחותינו בתאונה מבצעית, במהלך מארב באזור כבריחא, בדרום לבנון.

בין השנים 1964- 1968 אורי שרת בצה"ל בשירות סדיר כמ"כ בגדוד 50. במלחמת ששת הימים שרת כקמב"ץ בגדוד 66 חטיבה 66. השתתף במבצע כרמה. במלחמת יום הכיפורים שמש כמ"פ והיה בקרבות קשים מאוד. 

בתיה היא ילידת פברואר 1947. אימה נהרגה בשנת 1948, תש״ח על ידי הפצצה של מטוס מצרי ביבנה. הוריה יוסף והדס הגיעו מגרמניה. היו על האוניה פטריה, נלקחו בארץ למחנה בעתלית. אביה הופרד ממשפחתו - הוריו ואחיו נשארו יחד. בהמשך הוריה היו בחסידים, כפר הנוער הדתי, שם הכירו והתחתנו בשנת 1945. אורי גדל בקבוצת יבנה, בתיה למדה שנה מתחתיו, בשנתון שלה היו עשרים ושתיים ילדים. בתיכון הייתה בבארות יצחק ובהמשך בסעד. אורי ובתיה התחתנו וחיו בקבוצת יבנה. שם אורי ניהל את גד"ש גידולי השדה והקים את מוסך הציוד המכני החקלאי. בתיה לא אהבה את סגנון החיים בקיבוץ, הפריע לה שכולם מחליטים עליה, אורי לא רצה לעזוב, אבל ידע והבין שבתיה לא רוצה להישאר. לפני העזיבה – אבא של בתיה ביקש ממנה לצאת לשליחות לשלוש שנים, כדי למצוא מפעלים בקיבוצים (מטעם התנועה הקיבוצית). ותיקי הקיבוץ וחברים של המשפחה החתימו אנשים כדי לתת להם ללכת לשליחות, הייתה אסיפה של חברי הקיבוץ והעזיבה שלהם לא אושרה. באסיפה השנייה שעסקה בנושא אחד מהאנשים הציע שאורי יסע ללא בתיה ושבתיה תישאר לבדה בקיבוץ. אחרי האמירה הזאת בתיה הבינה שהיא חייבת לעזוב והם יצאו מהקיבוץ עם ילדם הקטנים, ללא תואר, מקצוע, פיצויים ודמי עזיבה.  

בתיה ואורי החלו לחפש מושב לעבור אליו, תחילה בדקו את האפשרות להגיע לכפר מימון אך שם נותרו רק משקים עבור עולים חדשים. מזכיר מושב תקומה היה מכפר מימון והמליץ לאורי ובתיה על מושב תקומה המזכיר של תקומה סיפר לאורי שמחפשים אנשים ואמר שתקומה ליברלית יותר מכפר מימון. אורי ובתיה הכירו את המושב דרך סיפורי ילדי המושב שלמדו איתם בקבוצת יבנה. הם זכרו שבתיהם נקראו ״הבתים השחורים״ כיוון שאת הסדקים בבתים אטמו בזפת שחורה. לאחר אירוח שבת אצל "הרווקים" (אביגדור טייר, נפתלי גרוסקופ, שמחה מנקר) ניצולי שואה שהתחנכו בקבוצת יבנה והחליטו לעבור לחיות בתקומה אורי ובתיה החליטו להתחיל את תהליך המעבר שלהם למושב. המעבר נדחה בשל מלחמת יום הכיפורים. ב1974 במוצאי שמחת תורה הם עברו לתקומה עם ילדיהם אברהם והדס. באותה התקופה אנשים שגרו בקצוות של תקומה עברו לאמצע המושב, וכך שיכנו את התושבים החדשים בקצוות, כל משפחה קיבלה מגרש בחינם. תחילה אורי ובתיה גרו בבית הישן של משפחת כפרי ובהמשך הם קיבלו בית חדש בגודל של 58 מטר, והיו לחברי מושב מן המניין. 

אורי עבד כמנהל עבודה בארגון משקי הנגב. בשנת 1977 בשל קשיים בחקלאות וקשיי פרנסה, בני מושב רבים עזבו את תקומה ומשפחות חדשות לא הצליחו להיקלט. חברי המושב, שחלקם הגדול שורדי שואה, פנו לאורי וביקשו ממנו לקחת את תפקיד מרכז המשק ולסייע בחיזוק המושב ופתרון בעיית עזיבת הבנים. כחבר המושב אורי הרגיש כי עליו להיות מעורב ולהשפיע במקום בו הוא חי ולכן לקח על עצמו את תפקיד המזכיר של תקומה. באותה התקופה היה נהוג שכל בן ממשיך מקבל נחלה לעצמו, רבים מהבנים לא חזרו להתגורר בבתים שקיבלו ולא הפעילו את המשק. דבר שפגע במושב כלכלית וחברתית, ביוזמת אורי הוחלט שכל בן ממשיך חייב לחזור למשק בתוך חצי שנה. כמזכיר המושב אורי התמקד בחקלאות ובפרנסת תקומה. הוא מתאר את המושב כמקום מיושן מבחינה חקלאית ״בני המושב עבדו במשקים קטנים עם סוס ועגלה, גידלו קנה סוכר, תנובת הפרות לחלב ולבשר הייתה נמוכה מהמקובל בישראל ומערכת המים הייתה ישנה״ כדי לשנות את המצב אורי גרם לאיחוד משקים שונים שבהם גידלו 300 דונם חיטה. בנוסף לזה הוא יזם חפירת בור תחמיץ ששיפר את ייצור האוכל לפרות לרפתות הרבות שהיו במושב, התקין שעון שקילת תוצרת על הטרקטורים והחליף את הצנרת בשטחים החקלאים מפלדה לצינורות פי.וי.סי (דבר שקרה מאוחר יותר - בסוף שנות השבעים). הרעיונות שלו הצליחו ובתוך שנה התנובה בקיבוץ עלתה. בני המושב החלו לחזור ועסקו בין היתר בגדולי עלים למאכל (חסה סלרי, כרוב סיני, ברוקולי) שנמכרו לחברה בשם מקס אנד ספנסר, בקיץ גידלו עגבניות שנמכרו לחנויות. בנוסף נבנה במושב בית אריזה משותף שעמד על שטח גדול אך נהרס בהמשך כשלא היה בו תועלת. אורי היה מזכיר המושב עד תחילת שנות השמונים. לאחר מכן הוא חזר למשקו הפרטי שכלל מטעים ופרחים. לאחר זמן קצר עבד בשותפות עם אדם שהתמחה בפרחים גדולים, עבדו ביחד עד שנת 2005. במקביל למשק בשנת 1998 החל לעבוד כסמנכ"ל חברת מושבי הנגב. במסגרת התפקיד הקים מפעלי מים, היה אחראי על מטעים ועל הלוגיסטיקה בחברה. היה גם אחד מיוזמי מפעל השבת מי ביוב לחקלאות וקידם את קולחי הנגב בשדה תימן. ב 1991 המושבים נדרשו להסדר חובות ונאלצו לשלם החזרים כספיים גם משקים שלא היו בעלות חוב חויבו בתשלום בעקבות כך נוצר משבר כלכלי וחברתי. לאחר מכן הוחלט לנטוע פרדס שיושקה במים ממוחזרים, הפרדס נתן רווח קבוע לתושבי המושב. לאחרונה לאחר 25 שנה נעקר הפרדס. שנת 1997 הייתה שנת בצורת קשה לחקלאות אך באותה השנה גם חודש קו המים לבתים. במשך השנים בתיה עבדה במשק שלהם במחלקת הפרחים. אחר כך עבדה כמה שנים כמזכירה רפואית בקופת חולים מכבי בנתיבות. כשהציעו לה לצאת לפנסיה היא לא רצתה, כי היא מאוד אהבה את העבודה. לאחר מכן סמוך לאזכרה של בנה עזרא היא עברה תאונה שהשאירה לה פגיעה גופנית קשה. היא שכבה שלושה חודשים בביתה וחשבה מה היא יכולה להוריד מהשגרה שלה כדי להרגיש יותר טוב. היא החליטה לא לחזור לעבוד ויצאה לפנסיה בגיל 60, היא החלה לשיר בחבורת זמר ולשחות באופן קבוע.