סיפור האלבום
אליעזר יגר - סיפור חיים אליעזר יגר, נולד בשנת 1919 בעיירה בשם צ'רנוליצה בגליציה (אז פולין, היום אוקראינה). בן למשפחה חסידית שמנתה 11 ילדים, להוריו - יחזקאל ופסיה מישקה. בשנת 1939 נכבשה צרנוליצה ע"י הרוסים. בשנת 1941 נכבש האזור על ידי הגרמנים. עם כניסת הגרמנים לאזור בשנת 1941 נכנסו אליעזר ובני משפחתו למחבוא באסם בבית של משפחה גויה בקצה העיירה אך אחרי מספר חודשים הם נתפסו בעקבות הלשנה. ההורים ושמונה מאחיו נלקחו מהמחבוא והוצאו להורג על ידי הגרמנים לנגד עיניו. אליעזר ואחיו ישראל הצליחו לברוח ליער שהיה סמוך לעיירה. אלא שהרעב ביער גרם להם לעזוב את היער ולהיכנס לגטו בהורודנקה. ישראל האח נתפס באקציה ואליעזר ברח חזרה ליער, שם פגש קבוצת אנשים מהעיירה ויחד הם היו עד סוף המלחמה. באפריל 1945 חזר אליעזר לעיירה אך זמן קצר לאחר מכן נאלץ לברוח פעם נוספת והפעם מאימת האוקראינים המקומיים. הוא הבריח את הגבול לרומניה והגיע לצ'רנוביץ. שם הכניסו אותו לביתם, זוג יהודים מקומיים וטיפלו בו עד ששב לאיתנו. אחרי המלחמה מצא אליעזר את אחיו ישראל ברומניה. שניהם יצרו קשר עם אחותם רחל אשר הצליחה לברוח לארגנטינה עוד לפני המלחמה. רחל רצתה לשלוח להם ניירות מזויפים כדי שיצטרפו אליה לארגנטינה. ישראל ואשתו נסעו לארגנטינה אך אליעזר היה נחוש בדעתו לעלות לארץ ישראל. הפרידה הייתה קשה מאוד. אליעזר וישראל היו בקשר הדוק עוד לפני המלחמה והאסון שפקד אותם, רק חיזק את הקשר. החלטת ישראל לא לעלות לארץ הפרידה ביניהם לנצח. שני האחים נפטרו בארגנטינה. לישראל לא נולדו ילדים וילדיה של רחל חיים בארגנטינה ובארה"ב. אחרי כמה חודשים שבהם התאושש והתחזק בבית הזוג בצ'רנוביץ, אליעזר המשיך לסוצ'בה שם התרכזו יהודים רבים שחזרו ממחנות טרנסניסטריה שאליה גורשו יהודי בוקובינה - רומניה. בסוצ'בה פעל סניף של תנועת הנוער בני עקיבא. היו שם צעירים תאבי חיים שנעוריהם נלקחו מהם. רובם היו יתומים שהיו צריכים לדאוג לעצמם. אליעזר היה בן 21 והוא וחבר נוסף עסקו במסחר זעיר לקיומם. בסניף בני עקיבא אליעזר פגש את מרים שטקל שחזרה עם משפחתה ממחנות טרנסניסטיה והקשר פרח. הבחורה העדינה הרגישה והחמה, היתה מרפא לאיש שאיבד את כל משפחתו ומשפחתה הפכה למשפחתו. בשנת 1947 נשא אליעזר את מרים לאישה. האנגלים ששלטו בא"י נעלו את הארץ בפני שארית הפליטה. אליעזר, מרים ומשפחתה, בעזרת המוסד לעליה ב' (עליה הבלתי לגאלית), יצאו לכיוון נמל בורגס בבולגריה, שם חיכו לתורם לעלייה. באוקטובר 1947 עלו יחד עם 2664 מעפילים על אניית המעפילים "מדינת היהודים", איתה הגיעו לחופי ארץ ישראל. האנייה נתפסה על ידי הבריטים בסמוך לחופי תל אביב, נגררה לנמל חיפה ומעפיליה גורשו למחנות המעצר בקפריסין. (לאחר הקמת מדינת ישראל והקמת חיל הים הישראלי הוסבה לשימושו ונקראה אח"י אילת). בקפריסין חיו אליעזר ומרים עד 1949. החיים היו באוהלים גדולים שחולקו עם בד בין משפחה למשפחה. תנועת המזרחי ותנועת הנוער שלה בני עקיבא, היו פעילים גם בקפריסין. הם דאגו לפעילות חברתית, קורסים וחוגים ללימודי מלאכה, לימודי עברית, תנ"ך והיסטוריה. הוריה של מרים שוחררו מקפריסין מיד עם קום המדינה. אבל האנגלים המשיכו להפעיל את המחנות בקפריסין ולא אפשרו לאנשים צעירים לעזוב, כדי שלא יהפכו לחיילים במלחמת השחרור. בהגיעם לארץ, החל אליעזר לעבוד בתעש כעוזר חשמלאי. עובד זוטר עם שכר נמוך. באותה תקופה הוצעה לו, הצעת עבודה - לשמש זכיין לחלוקת קרח שהשתלמה יותר מבחינה כספית, כיוון שרוב האוכלוסייה השתמשה בארגזי קרח. אליעזר התייעץ עם הרב מקהילת חסידי ויז'ניץ, חסידות אליה השתייך עוד מימי ילדותו בגליציה. תשובת הרב הייתה: שקרח עתיד להנמס. בעצת הרב, אליעזר החליט לבסוף להישאר בתעש. ואכן, כעבור זמן קצר הגיעו מקררים חשמליים לישראל והזיכיונות הפכו חסרי ערך. מכאן ואילך, נהג אליעזר על פי עצת הרב, כדרך חיים, לעבוד במקום בטוח ויציב, ולא להתפתות לעבודות מכניסות אך חסרות יציבות. בתחילת שנות השישים, אליעזר, בחור צעיר מוכשר, אך חסר כל השכלה רשמית ששרד את שנות נעוריו ביערות, החליט ללמוד לימודי תעודה במנהל עסקים באוניברסיטה העברית בירושלים בעידוד מנהלו, שלמה שרירא, שהכיר ביכולותיו. כמו הרב , גם דלתו של שלמה שרירא, היתה פתוחה תמיד בפני אליעזר להקשבה ולעצה. אליעזר הרבה לומר שתעש הייתה לו למשפחה גדולה. אליעזר נחוש ואמביציוזי התקדם בתפקידים ניהוליים במפעל חיפה עד לתפקיד סגן מנהל הסקטור. בתקופת מלחמת יום הכיפורים, גויסו רבים מעובדי התעשייה הצבאית ועם זאת היה צורך דחוף בתחמושת. בתעש חיפה עבדו שבעה ימים בשבוע ועדיין לא הצליחו למלא את המכסה שנדרשה. בשנים 1969-1973 נפתחו שערי בריה"מ לזמן קצר ויותר ממאה חמישים אלף יהודים עלו לישראל. אליעזר פנה למרכזי הקליטה ובעזרת רוסית משובשת אותה זכר מתקופת השלטון הרוסי בעיירה שלו, איתר בעלי מקצוע. הוא הציע לאנשים עבודה - פרנסה בכבוד ולא פחות חשוב, יכולת לעזור למדינתם החדשה שהייתה במלחמת יום הכיפורים בסכנה קיומית. כך מילא את השורות בעובדים חדשים לתקופת המלחמה. רבים מהם נשארו במפעל גם בתום המלחמה. במשך השנים הבאות, דאג לעולים חדשים ושילב אותם בתעש. מתוך דאגה לבריאות העובדים, לרווחתם ולשיפור איכות העבודה, מתוך גישה שעובד טוב הוא עובד שטוב לו, צרף אליעזר לאחות המרפאה המסורה את ד"ר גולדברג, שהיה רופא מצוין וזכה להערכה רבה של העובדים על טיפולו המקצועי והמסור. המרפאה חסכה למפעל ימי עבודה רבים, משום שהעובדים שהגיעו לעבודה בהסעות, לא היו צריכים להפסיד יום עבודה, כדי לבקר במרפאה הסמוכה לביתם, והעדיפו לבוא לרופא שהמפעל העמיד לרשותם. וכך יצאו שני הצדדים נשכרים. פרויקט נוסף שהיה קרוב לליבו, היה מפעל התעשייה הצבאית במעלות. הוא ראה חשיבות גדולה בקידום עיירת הפיתוח שהייתה בתחילת דרכה ורבים מתושביה היו זקוקים לעבודה ולהכשרה מקצועית. הוא חילק את זמנו בין המפעל בחיפה לזה שבמעלות. בהמשך הוקם ליד המפעל במעלות בית ספר מקצועי שהכשיר נערים רבים ורובם נקלטו אחר כך במפעל. היום מעלות היא עיר משגשגת, כנראה שלמפעל תעש יש חלק בשגשוג זה. אליעזר פרש לגמלאות בשנת 1986 שבע ימים ומעשים. אחרי שפרש, עבד אליעזר כנציג ציבור בבית דין לעבודה ויחד עם אשתו מרים, הם פעלו רבות בעזרה לעולים מרוסיה בקליטתם וכן לסטודנטים מהטכניון, עולים חדשים שעלו ללא משפחתם ארצה. אליעזר ומרים פתחו את ביתם בפני הסטודנטים העולים לאירוח בסעודות שבת, לעצה, הקשבה ועזרה. זמן קצר אחרי הפרישה חלתה מרים אשתו והוא טיפל בה עשר שנים במסירות רבה, עד פטירתה. אחרי פטירתה נישא למלה והם ממשיכים להתגורר בחיפה סמוך לבנו יחזקאל וכלתו יהודית. אליעזר, למרות גילו המופלג, מרבה לנסוע לירושלים ולגוש עציון לבקר את ילדיו, בני (בנימין צבי) ומאירה ואת נכדיו וניניו, מקור גאוותו, הפזורים בכל רחבי הארץ (קריית אונו, נס הרים, ירושלים, תקוע, תל אביב, פרדס חנה, כוכב השחר, בית אל, נווה דניאל ואלעזר). נכתב בדצמבר 2016
קרא עוד
![](/add-picture-info-he/?picture-number=imi.0002.013&picture-url=https://static.eshmor.org.il/israelalbum/images/1/5/1/1/31269_ca_object_representations_media_151180_medium.jpg&album-title=ביקור%20סמנכ"ל%20תעש%20באולם%20יצור%20של%20פצצות%20אוויר%20תעש%20מעלות)
