נשר

סיפורה של העיר נשר מתחיל בחזון החלוצי להקמת בית החרושת למלט נשר.

נחום וילבוש, מהנדס ציוני מרוסיה, המליץ בעקבות סיורו בארץ בשנת 1903, להקים מפעל לייצור מלט סמוך לחיפה, במקום שבו מצויים חומרים חיוניים ליצירת מלט – מרבצי אבן גיר בשיפולי הכרמל ואדמת חרסית בעמק – קרוב לנמל חיפה ולמסילת הברזל של רכבת העמק.

בנובמבר 1921 רכש יהושע חנקין בשם 'הכשרת היישוב' את האדמות ממשפחת ח'ורי, וחברת 'סינדיקט לצמנט פורטלנד בא"י' ייפתה את כוחו של מיכאל פולק, תעשיין יהודי-רוסי, להקים את המפעל ולנהלו. מהנדסי המפעל ישבו תחילה בח'אן ערבי בגבעת סלמייה, ולידו הוקמו מטבח פועלים וצריפים אחדים עבור הפועלים. צוותים של פועלים שכירי יום הגיעו מחיפה לבנות את המפעל ולחצוב אבני גיר למרגלות הגבעה.

ב-1925 נשלמה בניית המפעל והחלו בייצור המלט ובשיווקו. הפועלים קיבלו מעמד קבוע במפעל והחליטו לחכור את אדמת הווקף המוסלמי ממערב למפעל ולהקים עליה צריפים למגורים. כאשר רבו המשפחות והצריפים, התהוותה הקהילה. הוקם צריף מכבסה ובהמשך נבנו, ביוזמת המפעל, מבני מגורים לבעלי תפקידים.

הפועלים השתייכו לתנועת העבודה ונהנו מתמיכתם של מוסדות ההסתדרות. גן הילדים ובית הספר שהוקמו בסיוע המפעל פעלו בחסות ההסתדרות ומופעי תרבות הובאו אל השכונה בסיועה. ב-1928 החלו לפעול תזמורת כלי מיתר, תאטרון חובבים וקבוצת כדורגל.

ב-1934 פינה הווקף צריפים אחדים ממערב למפעל ופתח במקום בית קברות חדש לתושבי חיפה המוסלמים.

ב-1935 התגוררו בצריפים כ-250 משפחות. בתחום המפעל נבנו מרפאה וחדרי רחצה ששימשו את הפועלים ואת משפחותיהם. במרכז נשר נבנה בית הדואר הראשון מבטון ובכיכר הסמוכה לו הוקמו תחנת אוטובוסים וחניה למשאיות שעצרו בדרכן לחיפה ולעמקים.

בתקופת 'המאורעות' ('המרד הערבי') בשנים 1939-1936 גברו ההתנכלויות מהכפרים הערביים הסמוכים: בּלד א-שייח' ממערב ויאג’וּר ממזרח. מכוניות שנסעו על ציר התחבורה המרכזי לחיפה ולעמקים דרך הכפרים הערביים נפגעו ורבים מנוסעיהן נהרגו.

במלחמת העולם השנייה הפציצו מטוסים גרמניים ואיטלקיים את המפעלים במפרץ חיפה הסמוכים לשכונת נשר. על הרכס השולט על מפעל נשר הוקמה עמדת נ"מ וליד מבני ציבור ומוסדות חינוך נבנו מקלטים. מפעל המלט הורחב לצרכי הצבא הבריטי ונפתחה מחצבת 'חְרֵייבֶּה' החדשה ברום הכרמל. מחנות צבא בריטיים הוקמו ביישוב ובצמוד לו. רבים מתושבי נשר הצטרפו לבריגדה היהודית ולכוחות 'ההגנה', ובסדנאות המפעל החלו לייצר גם כלי נשק.

בעקבות הטבח בבתי הזיקוק בחיפה ב-30 בדצמבר 1947, שבו נרצחו שלושים ותשעה יהודים, יצאו כוחות מחטיבת 'כרמלי' ומהפלמ"ח לפעולת תגמול גדולה בבּלד א-שייח' ובחַוואסה. בפעולה שבוצעה ב-1 בינואר 1948 נהרגו שלושה מאנשי הכוח, ועל שמם נקראו מאוחר יותר שכונות בנשר.

ב-24 באפריל 1948, פסח תש״ח, כבשו כוחות 'ההגנה' את בּלד א-שייח', ותושביה, ואתם תושבי הכפרים חוואסה ויאג'ור, נמלטו לחיפה ומשם לעכו וללבנון.

במהלך מלחמת העצמאות נפלו בקרבות שלושים חיילים תושבי נשר ושמם הונצח באנדרטה ובלוחות זיכרון.

בתי בּלד א-שייח' הנטושים אוכלסו על ידי הסוכנות היהודית בעולים חדשים והשכונה נקראה תל חנן על שם חנן זלינגר שנפל בפעולת התגמול.

על חורבות חוואסה הוקמה שכונת בן-דור על שם חיים בן-דור שנפל בפעולת התגמול וגם בה שוכנו עולים חדשים. שכונת גבעת נשר הוקמה עבור פועלי 'נשר' בסיוע המפעל ב-1949. השכונות נוהלו על ידי ועדי קהילה נפרדים.

בשנת 1952 הוכרז על כינון המועצה המקומית נשר  בראשותו של יהודה שומרוני.

בשנות השבעים הוקמה שכונת גבעת עמוס על שם עמוס גלילי שנפל בפעולת התגמול.

בשנות התשעים הוקמה שכונת רמות יצחק על שם יצחק רוט, ראש המועצה בין השנים 1972-1957.

בשנת 1995 העניק ראש הממשלה יצחק רבין מעמד של עיר לנשר.

במהלך השנים נקלטו בנשר אוכלוסיות מגוונות: פליטי שואה, יוצאי מזרח אירופה ומרכזה, יוצאי מדינות האסלאם, יוצאי ברית המועצות לשעבר, יוצאי אתיופיה ואחרים.

בשכונותיה השונות של העיר פועלים חמישה בתי ספר יסודיים: ב-1963 הוקם בית הספר התיכון.

ב-1994 הוקמו שתי חטיבות ביניים שקיבלו את השם 'קריית החינוך ע"ש יצחק רבין' לאחר רצח רבין.

בתחומי העיר נמצאים פארק קק״ל נשר (בנחל קטיע), נחל נשר, חורשת הארבעים, מבנים היסטוריים בבית החרושת למלט נשר, עמדות תותחים נגד מטוסים, בונקרים, בית המסילאים – חלק מתחנת 4.5 של רכבת העמק, מחצבות שאינן בשימוש ושני בתי קברות מוסלמיים לא פעילים.

בראש גבעת נשר הוקמה ב-1950 אנדרטה לחללי מערכות ישראל המהווה מרכז הנצחה ובמה לטקסי יום הזיכרון.

כיום מונה העיר נשר כ-26,000 תושבים.