Jump to the main content of the page

חיפוש

מאמרים

מצילי תל אביב

בימיה הראשונים של תל אביב לא היה בה חוף רחצה מוכרז (לבד מהמרחצאות בנווה שלום) ולא היו בה מצילים רשמיים, והמורים התלוו לתלמידיהם ההולכים לרחוץ בים, כדי לשמור על ביטחונם. בשנת 1920 פנה היזם הלל קזרנובסקי לראש ועד תל אביב, מאיר דיזנגוף, והציג בפניו את תכניתו להקים מרחצאות על שפת הים. דיזנגוף הציע כי ועד תל אביב יטפל בהשגת הזיכיון מממשלת המנדט הבריטית. העירייה התקשרה לצורך הקמת המרחצאות עם חברת 'נגליה', וב-19 ביוני 1921 נערך טקס התחלת הבנייה של המרחצאות בחוף רחוב אלנבי.

ממשלת ארץ ישראל (הבריטית) חזרה ודרשה פעמים אחדות להקים תחנת הצלה על יד בתי המרחצאות. תחילה ניסו בעלי המרחצאות להעסיק דייגים וספנים כמצילים, אולם המשטרה העירונית ומפקדה, חיים הלפרין, שפיקחו על עבודתם, טענו כי אלו לא מילאו תפקידם כראוי. באביב 1922 הגיש הלפרין תכנית ובה פירט את הציוד הדרוש להצלה, וכן הציע להכשיר שלושה שוטרים לתפקיד מצילים. בשנת 1923 עברו המרחצאות לרשות העירייה, והיא שכרה כמציל ראשון את אברהם ליברסון. העירייה העסיקה אותו גם כשוטר וכמשגיח על הסדר במרחצאות. עמו פעל כמציל דוד ארליך.

מימין: דוד ארליך עם בתו רחל, לימים הרפז, על החסקה
במרכז: מצילי חוף הים, תל אביב, אלבום אהרון גדות לבית גרטל, תל אביב נגלית לעין
משמאל:  ראש עיריית תל אביב יפו, חיים לבנון, מעניק מדליות למצילים הראשונים, דוד ארליך ואברהם ליברסון, 1953 בערך

אברהם ליברסון
אברהם ליברסון נולד בעיר פיאודוסיה (קרים) בשנת 1901, עלה ארצה ב-1921. ב-1923 נתמנה למנהל תחנת ההצלה הראשונה בחוף הים. הוא הנהיג שיטות חדשות בהצלה והיה גם מורה לשחייה בגימנסיה "הרצליה". במהומות שנות 1929 ו-1936 השתתף בהגנת הישוב העברי. ב-1953 קיבל מדלית זהב מעיריית תל אביב יפו למלאות 30 שנה לשירותו.

דוד ארליך

דוד ארליך נולד בבנדר שבבסרביה (רומניה). ביתו בבנדר היה ליד נהר הדניסטר, ועד מהרה הפך דוד לשחיין מצטיין. הרוסים ביקשו לגייסו לצבא, לפיכך החליט דוד לעזוב את ארצו. ב-1 במאי 1921, היום שבו החלו מאורעות תרפ"א, עלה דוד לארץ ישראל במסגרת העלייה השלישית והגיע לבית החלוץ ברחוב יפת 34 ביפו ששימש באותם ימים משרד קליטה, מיון ואכסניה לעולים החדשים. באותו לילה זרקו מתפרעים ערבים פצצה ודוד ארליך נפצע, אך למרות זאת התחיל לעבוד. כעבור זמן מה ענה דוד ארליך למודעה של ראש העיר, מאיר דיזנגוף, לגיוס כוח הצלה לחוף הים בתל אביב, שנעשה לפי תכניתו של חיים הלפרין, מפקד המשטרה העירונית. כ-100 אנשים הגישו את  מועמדתם ודוד נבחר להיות המציל. תחנת ההצלה הראשונה בתל אביב היתה ממוקמת ליד קזינו 'גלי אביב' (במורד רחוב אלנבי) סמוך למלון 'סן רמו'.דוד ארליך התחתן עם רבקה לבית רחמן ונולדו להם שלושה ילדים: רחל, הרצל וחסידה.

מימין: דוד ארליך (מימין) ושלמה אלחסוף
במרכז: דוד (דוידקה) ארליך
משמאל: דוד ארליך עם בתו רחל, לימים הרפז, על החסקה

שלמה אלחסוף

שלמה אלחסוף, מציל תל אביבי, היה חירש, ואף על פי שלא שמע קולות היה חש באדם טובע, ובמשך עשרות שנים הציל מאות אנשים מטביעה.

המצילים בחופי הים בארץ ישראל, וקודם כל, המצילים בחופי תל אביב, השתמשו בכלי שיט מיוחד – החסקה, ולאלחסוף זכות ממציא ומחדש כלי זה. החסקה במקורה הייתה כלי שיט שטוח ששימש את הדייגים הערביים. אלחסוף, שהיה נגר בהכשרתו, בנה תחילה סירה עם חרטום וירכתיים שהושפעה מסירות דיג ערביות שטוחות. כדי לחזור לחוף היה צורך לסובב את הסירה במים. בניסיונות הבאים בנה סירה עם חרטום בשני הצדדים, וכך המציל יכול היה לסובב את גופו ולחתור לצד השני במהירות. אלחסוף קבע את מידות הסירה: 4.75 מטר אורך, 1.25 מטר רוחב במרכז, וגובהה באמצע 25 ס"מ. בחסקה חותרים עם משוט שאורכו 3.45 מטר, עובי המוט 38 מ"מ, רוחב הכף 18–20 ס"מ ואורכה – 25 ס"מ. הסירה, העשויה עץ ודיקט, הפכה במהרה ללהיט בקרב מצילים בחופי הארץ. ברבות השנים בנו את החסקה מפיברגלס, אבל המידות של אלחסוף תקפות עד היום.

שלמה אלחסוף התגורר עם אשתו ציפורה, גם היא לקוית שמיעה, ברחוב בר כוכבא בתל אביב. ב-1940, במהלך מלחמת העולם השנייה, הוא שכל את אשתו ואת בתו יעל בת השלוש שנהרגו בהפצצות העיר על ידי חיל האוויר האיטלקי.

מימין: המציל דוד ארליך (משמאל) עם מציל-עמית, דוד ארליך
במרכז: דוד ארליך ליד חסקה עם מצילי חוף הים בטקס קבלת מדליה לכבוד 30 שנות שירותו, 1954
משמאל: המציל אריה כץ, מאוסף משה מירון, ארכיון העיר תל אביב

אריה כץ

אריה כץ, שחיין הכוח וינה, עלה ארצה ב-1925, הצטרף למחלקה הימית של אגודת מכבי תל אביב, והיה מוכר למפקח ולמתרחצים כמי שנהג לשבת בחוף הים ולהציל כל מי שנקלע למצוקה שלא על מנת לקבל פרס. ראש עיריית תל-אביב, דוד בלוך, ביקש מחוכרי המרחצאות להעסיק את כץ, אך עד מהרה נוכח שדחוף יותר להקים תחנת הצלה נוספת והורה להעסיק את אריה כץ כמציל, ומועצת העירייה אישרה זאת. אריה (ליאון) כץ היה המציל הרשמי של עיריית תל אביב ושירת בתפקיד זה עד מותו בטרם עת בגיל 37 בשנת 1940, לאחר שנפצע כאשר הציל אדם מטביעה.

מימין: אהרונצ'יק בראל מזנק על החוף בחסקה, עליה מונח האיש שטבע,
במרכז: אהרונצ'יק בראל על החסקה יחד עם דוד ארליך
משמאל: אהרונצ'יק בראל
אלבום אהרונצ'יק בראל, תל אביב נגלית לעין

אהרונצ'יק בראל

המציל אהרונצ'יק בראל לבית אלקינד היה יליד חצי האי קרים. הוא עלה ארצה עם עליית טרומפלדור ב-1921. בדרכו לארץ ישראל הוא התעכב עם חבריו במשך שנה בטורקיה כדי ללמוד מקצוע שיועיל בבניין הארץ. הוא למד הנדסת בניין, אך לא השלים את לימודיו.  בארץ הגיע לרחובות ועסק בבנייה. הוא עבד גם בים המלח ובעתלית בכרית מלח, ובהמשך החל לעסוק בהצלה.

בראל נישא לזוסיה שולמית כהן צדק שעלתה עם חלק ממייסדי 'הבימה'. תחילה גרו ברחוב גאולה, ומשם עברו לרחוב של"ג 11 (היום ניצב במקום בניין רב קומות). ביתם היה בית ועד לאנשי תאטרון. לזוג היו שני ילדים: יואב ומירנה. זוסיה נפטרה ב-1965 ואהרונצ'יק נישא בשנית בראשית שנות השבעים ליהודית. לזוג נולד בן בשם יואל.

אהרונצ'יק הקים את ארגון הפועלים, ייסד את בחינות המצילים, שימש שופט במכביות הראשונות, והיה בעל מועדון אגרוף בשם 'בני לאונרד' שאותו הקים עם המציל אמיל רבלסקי (עמיאל אבינרי).

ידיעה מאת צבי אלגת, מעריב, 11.1.62
אלבום אהרונצ'יק בראל, תל אביב נגלית לעין
אריה כשר, דבר, 14.8.1940
אלבום אהרונצ'יק בראל, תל אביב נגלית לעין

[התמונות במאמר מאלבום  משפחת הרפז-ארליך-גולדברג, תל  אביב הנגלית לעין  אלא אם כן מצויין אחרת.]


חוברת "השחיין והמציל התל אביבי" לזכרו של המציל התל אביבי אריה כץ (מאת ליפא לויתן)