Jump to the main content of the page

חיפוש

פוטו(ב)לוגיה

ets2
כי האדם עץ השדה

שלי קליין-אברהם
באחת התמונות, משנת 1965 נראה אחיו הצעיר אבי בחצר הבית, מחופש לשוטר, ולידו שתיל של עץ אורן. במהלך שלבי התיעוד התבקש יוסי על ידי המתעדת, רחל שור, לספר מעט אודות העץ, וכך נחשף סיפור משפחתי מרגש.
אבי רובינשטיין מחופש לשוטר, בחצר ביתו במגדיאל סמוך לשתיל עץ האורן, 1965

לפני כמה שנים תיעד יוסי רובינשטיין את אלבום התמונות של משפחתו, במרכז התיעוד "הוד השרון נגלית לעין". באחת התמונות, משנת 1965 נראה אחיו הצעיר אבי בחצר הבית, מחופש לשוטר, ולידו שתיל של עץ אורן.

במהלך שלבי התיעוד התבקש יוסי על ידי המתעדת, רחל שור,  לספר מעט אודות העץ, וכך נחשף סיפור משפחתי מרגש.

וכך סיפר יוסי:

אבי, ברטהולד (ברוך) רובינשטיין, נולד בשנת 1919 בקהיר שבמצרים, בתקופת הזוהר הקולוניאלית, עת שלט בה המלך פארוק. הוא היה בן יחיד להוריו, גדל במשפחה אמידה ומשכילה וזכה לחינוך משובח. בהיותו ילד בן ארבע נפטר אביו. בשנת 1946 הוא נישא בחתונה מפוארת לאמי ז'נט ניקוקיריס, בבית הכנסת "אליהו הנביא" באלכסנדריה, שם גדלה.

בשנת 1949 עלו לארץ יחד עם שתי אחיותי, עליזה ודינה, ועם סבתא אוגוסטין. את ביתם בנו במושבה מגדיאל, אז מעברה, והיום חלק מהוד השרון. בארץ נולדנו אנחנו הבנים – חנן, יוסי ואבי.

אבא דיבר שפות רבות, היה סוכן נסיעות ועסק בתיירות. משום כך התלבש תמיד בצורה אלגנטית, שהיתה מעט חריגה בסביבה החקלאית בה גדלנו. עם זאת, היה אהוב מאוד בשכונה, טיפוס ביתי ואיש משפחה למופת. למרות שעבד שעות ארוכות היה מוצא זמן לעזור לנו, הילדים, בהכנת השיעורים והעשרת הידע הכללי שלנו, הוא ראה בכך חשיבות רבה.

משפחתנו כולה נטלה חלק בטיפוח הבית, החצר והגינה. נטענו עצי פרי וגידלנו ערוגות של סוגי ירקות שונים. בשנת 1963 נטע אבי בחצר הבית עץ אורן צעיר, פחות ממטר גובהו.

במועד שתילת העץ בחצר הבית הכריז, וקולו עדיין מהדהד באוזניי: "העץ הזה יצמח וישמש לצל לילדיכם". ואמנם, ברבות השנים כך באמת היה. העץ היכה שורשים, גזעו התרחב, הוא הצמיח ענפים והיתמר לגובה רב. צלו כיסה חלק ניכר מחצר הבית. אבא חשש שהוא עלול לקרוס ולשבור את גג הרעפים של ביתנו ואפילו לפגוע בבית עצמו, בית שהוקם בתקופת קום המדינה על ידי חברת "עמידר", בית ללא יסודות. לכן היינו מקצצים מידי פעם את ענפיו של העץ, שלא יצמח פרא.

שעות רבות של שמחה ונחת עברו על משפחתנו תחת עץ האורן. על משטח בטון שהיה יצוק סמוך לעץ הוצבה פינת ישיבה מאולתרת: ספסל מעץ מעשה ידי אבי, שולחן וכסאות ממתכת שההורים הביאו איתם ממצרים ומיטת סוכנות ישנה עליה מזרון קש ושטיח.

אהבנו להעביר את שעות הפנאי בפינה זו, שם שיחקנו שחמט, שש-בש ודומינו. בשבתות היינו פותרים תשבצים של עיתוני סוף השבוע.

חלפו הימים. אנחנו הילדים בגרנו, הקמנו משפחות ועזבנו את הבית. האחים נשארו לגור בהוד השרון, האחיות עברו לגור באופקים ובקיבוץ גבולות שבנגב. בסופי שבוע היינו נפגשים בבית ההורים וגם ילדינו, נכדיהם, ואפילו שני נינים, זכו לחסות בצלו של עץ האורן שבחצר.

ז'נט רובינשטיין עם נכדתה גלית מתחת לעץ האורן בחצר ביתה במגדיאל, 1972
ילדי משפחת רובינשטיין בחצר הבית במגדיאל, בצל עץ האורן, 1972. מימין: חנן (ג'וני), דינה, עליזה (ליזט) ובעלה ניסים בוזגלו (לימים בן אור), יוסי רובינשטיין, לפניו אבי רובינשטיין, הילדה גלית בן אור
ברטהולד (ברוך) רובינשטיין עם נכדו דרור בחצר ביתו, 1973

בשנת 1996 עברו הורי לגור ליד אחותי דינה בקיבוץ גבולות. הבית בהוד השרון נותר ריק. שלושה חודשים אחר כך נפטר אבי, והוא בן 77. כיבדנו את בקשתו להיקבר בבית העלמין שבקיבוץ גבולות, קרוב לארץ הולדתו מצרים, שם קבור אביו. כשקמנו מהשבעה, לאחר הביקור בבית העלמין, נסענו כולנו לבקר בבית ילדותנו.

לתדהמתנו ראינו שהענף המרכזי של עץ האורן נשבר וחלקו נפל על גג הבית. בעץ נפער פתח הפונה מעלה כלפי השמיים. העץ נראה כאילו הרכין את ראשו. השכנים סיפרו לנו שהענף נשבר ממש כמה שעות לפני שהגענו!

היינו המומים ונרגשים. האמנם צירוף מקרים? עשרות שנים עומד העץ חסון ודווקא ביום זה קורס הענף המרכזי שלו? הבאנו את סיפורנו בפני רב השכונה, הרב רפאל ביטון ז"ל. לרב לא היה ספק שאין מדובר בצירוף מקרים סתמי וכי הכל מכוון מלמעלה: "ראש המשפחה נפטר, והעץ הרכין את ראשו. וכך נאמר בתורה – כי האדם עץ השדה".

לאחר כמה שנים החלטנו בצער רב להרוס את בית המשפחה הישן ולבנות בית חדש על המגרש עליו עמד. עץ האורן גם הוא נגדע, אך בתמונות האלבום נותר חי, וכך גם הזיכרונות.