Jump to the main content of the page

חיפוש

מאמרים

רפאל אבולעפיה – חייל בגדוד נהגי הפרדות

לפני 100 שנים, ביוני 1914 פרצה מלחמת העולם הראשונה בעקבות התנקשות ביורש העצר האוסטרי, פרנץ פרדיננד. בארץ ישראל התרחשו כמה אירועים  בשל המלחמה, ביניהם: השלטון העות'מאני גירש תושבים מן העיר יפו-תל אביב שהוגדרו כ'נתיני מדינת אויב', וכן החל לדרוש מתושבי הארץ 'להתעת'מן' – להפוך לנתיני המעצמה העות'מאנית ואף לשרת בצבא הטורקי. ב- 1915 אנשים רבים נדרשו לעזוב את הארץ או נלקחו בכפייה אל אניות בדרכן למצרים.

דרך אחרת להתמודד עם הקשיים שהציב השלטון העות'מאני הייתה לתמוך באופן פומבי ב'מדינות ההסכמה' במלחמת העולם באמצעות התגייסות ל'גדודים העבריים' של הצבא הבריטי. זאב ז'בוטינסקי הגיע אל מחנה המגורשים מארץ ישראל במצרים, שבו שהה גם יוסף טרומפלדור, ולאחר דיונים הוחלט על הקמת יחידה בשם 'גדוד נהגי הפרדות' אשר תורכב מחיילים יהודים שיעסקו בהובלה, בין השאר לחזית בגליפולי'. בעזרת פליטים יהודים אשר שהו בלונדון הוקמו לאחר מכן גדודים עבריים  נוספים: 'גדודי קלעי המלך' ולאחר מכן 'הגדוד הארץ-ישראלי' שהפך ל'הראשון ליהודה'.

חיילי גדוד 38 העברי, בפיקודו של קולונל ג'ון פטרסון, לפני היציאה לחזית. גלוית מזכרת
מתוך אלבום גרשון גרא, יד בן-צבי

רפאל אבולעפיה, צעיר מיפו אשר ניהל את בית הדואר ונמנה עם ראשוני "מכבי" היה מבין אלו שיצאו למצרים לחמוק משירות צבאי, שם התגייס לגדוד "נהגי הפרדות".

רפאל נולד בראשון לציון ובגיל שנתיים עברה משפחתו ליפו. כשהתייתם בגיל 16 נאלץ לעזור בפרנסת משפחתו והפך למורה. הוא היה בן 21 בפרוץ המלחמה ב- 1914, וחזה באכזריות ובגירושים של השלטון העות'מאני. הוא חמק בחשאי לאוניה אמריקאית בדרכה למצרים והגיע לאלכסנדריה בתחילת 1915. באלכסנדריה היו מגורשים רבים, ושם התגבש הרעיון להקים את הגדודים העבריים לתמיכה בבריטים, אשר הראשון בהם יהיה "גדוד נהגי הפרדות".

חיילי גדוד נהגי הפרדות ליד הפירמידות במצרים, מתוך אלבום גרשון גרא, יד בן-צבי

רפאל כתב ביומנו על הסיבות לגיוס:
"נמנתי עם אותו סוג פליטים שברחו מהארץ באימת הגיוס לצבא הטורקי. הטורקים מצאוני מתאים לחיל הפרשים, אבל בראותי הצפוי לי בתור חייל  טורקי ברחתי למצרים באוניה.  במצרים היינו ערב רב של סטודנטים, פועלים, בני עדות המזרח, תימנים ומערביים (האחרונים גורשו מהארץ בתורת נתינים צרפתים).  מצב רוחם של האנשים היה קשה מאד הואיל ורובם היו מנותקים מבני משפחותיהם ומחוסרי עבודה. אז עלה עניין הקמת הגדוד שיילחם בארץ ובעד הארץ, בעוד שעצם התוכנית להילחם בעד הארץ התקבלה. אחר כך התנהל משא ומתן בעניין הפרדות, שכן אנחנו רצינו להילחם בנשק ביד. ניסו להשפיע עלינו שגם בתורת מובילי פרדות נילחם באוייב, ולבסוף באה הפשרה והוחלט שנשרת כמובילי פרדות עם נשק ביד, וכך קם והיה עניין הגדוד".

 

המתגייסים עולים לאניה, מקבלים מדים. רפאל חושב על אהובי נפשו שאינם שם, היכן הם ומה שלומם? הוא בודד בין הנפרדים השולחים נשיקות באויר. המגורשים מארץ ישראל אשר נמצאים באלכסנדריה נפרדו מהמתגייסים ב"פרחים, שוקולדה, סוכריות" ו"שירת "התקווה" פורצת ממאתיים פיות. הלב פועם ודמעות מקשרות בעיניים…"

בתחילה לא ידעו את יעד האוניה, להיכן הם מובלים. עם הופעת היבשה – איים בעצם – יש ניחושים, אבל  לרפאל לא אכפת – "… אכיר לדעת את הסביבה הזאת, ואחרי כך אשתתף במפעל המלחמתי הכי גדול בעולם…" (.191519.4.)

הנחיתה בחוף גליפולי של גדוד נהגי הפרדות, מתוך אלבום גרשון גרא, יד בן-צבי

התותחים רועמים והמלחמה ממשיכה, בכל איזורי הלחימה וגם היכן שנחתו, בטורקיה, יחד עם חיילים בריטים וממושבות בריטניה. פצצות ניתחות סביב וכדורים שורקים מעל האוניות ואחר כך על המחנה. תפקיד חיילי הגדוד להעביר תחמושת מהמחנה אל הלוחמים בשדה הקרב, וכן כמובן לטפל בפרדות. "מה לכתוב? אוי, בלהות המלחמה." (29.4.1915) הוא נחרד ממוראות הקרבות, מהכפר ההרוס ליד "הלב נלחץ מכאב".

כך תיאר רפאל את פציעתו הקשה במאי 1915 –
"ויום אתמול, אם לא אראה עוד את היור רע, לא אשכח לעולם. בשעה 9 שלוש פצצות נופלות במחנינו … כל כך התרגלנו לפצצות עד שאין שמים לב להן… לפתע פתאם בום! ואני מרגיש חבטה עצומה בזרועי הימנית….אותה הפצצה פוצעת עוד שלושה, רצים אליהם משום שהם צועקים…" רפאל מנסה להרגיע את הרופא והסובבים אותו המוטרדים מהדם, הוא מספר להם בדיחות ומתעקש שהחובשים יסיימו עם שאר הפצועים קודם. "ובבוא כעבור שעה הרופא וקרע את שרוול כותנתי, הוא חשף שני חלולים משני צידי הזרוע, וחבשני. הרגשתי ברע,  נחלשתי מאד, הרבה דם ניגר.. ותיכף אחרי זה התחילו ליפול פצצות וכדורים מסביבינו עד אין קץ…" .1915)15.5)

בתקופה זו רפאל כבר התגעגע אל קרוביו, "כמה הייתי מאושר לו הייתי רואה עכשיו את פני אמי הטובה, נזכרתי עד כמה חנקוני הדמעות ועיניי שמלאו דמע כאשר התחבקנו בשעת הפרידה. מליה "אין א גוטע שעה" חקוקים במוחי…" (26.5.1915)  הוא הועבר לאוניה שמתפקדת כבית חולים ואז הפצועים מועברים לאלכסנדריה, שם לפחות היו לו ידידים.

לאחר שהתאושש מן הפציעה עמד בראש משרד הגדוד במצרים עד לפירוקו בשנת 1916. בתקופה זו הוא גם סייע לאנשי ניל"י שהגיעו למצרים ולא אחת העביר למענם לארץ בחשאי נשק, תרופות, זהב וכלובים של יוני דואר.

קבוצת חיילים באל-עריש. בצל עצי תמר, מתוך אלבום גרשון גרא, יד בן-צבי

מקורות נבחרים:

– יומני גליפולי וניל"י, רפאל אבולעפיה, 1915-1917
– יחפים על חולות הזהב – סיפורה של משפחת אבולעפיה, דליה אבולעפיה אביאל, 2006
– אלבום משפחת אבולעפיה ב"אלבום המשפחות הממוחשב" במרכז הגינאלוגי ע"ש סר ארתור גילברט, ראשון לציון

תודה רבה לצוות ארכיון התמונות ע"ש שושנה ואשר הלוי ביד בן-צבי, וכן לצוות ארכיון "בית העיר" בתל אביב ובמיוחד לגב' ליזה דוידוביץ'.