מאמרים

ד"ר אנמרי אטינגר בפרדסיה, מארס 1940–דצמבר 1941

יעקב ליבנה

 ד"ר אנמרי כהן-אטינגר (Annemarie Oettinger) חזתה את השינויים המתחוללים בגרמניה, סיימה את לימודי הרפואה וההתמחות  בהמבורג ועלתה  ב-1935 ארצה באנייה 'גלילאה'.  בספינה היו כמאה רופאות ורופאים, עשרה מהם מהמבורג. "מנין יימצאו חולים לכולנו?" נהגו לשאול על הסיפון.

כארבע שנים לאחר עלייתה נשלחה לשמש כרופאה כפרית בפרדסיה שבשרון.

בזיכרונותיה כותבת ד"ר מרים כהן (לשעבר אטינגר) :

"המקום היה שומם, חולות סביבו, בלי קשר לכביש, בלא קשר לעיר, אין מה לדבר כלל על קשר למרכז רפואי כלשהו. זאת הייתה פרדסיה. מונחת בין חדרה לנתניה. התושבים דיברו ערבית וקצת עברית. אני דיברתי גרמנית, אנגלית, צרפתית וקצת עברית. זה היה מקום נידח כל כך, אליו לא הגיעו זרים", אך הנסיבות חייבו אותה לתקשר ובמהירות.

לא היה במי להיוועץ בתחום הרפואי. "שאלתי רק את ספרי הלימוד שהבאתי מגרמניה, שאלתי את המעבדה שהבאתי מגרמניה, ניסיתי לזכור הכול וסמכתי על הבנתי הטבעית. המעבדה כללה: מיקרוסקופ, צנטריפוגה מונעת ביד, מבחנות, חומר לצביעה וחומר לבדיקות שונות".

ד"ר אטינגר שימשה  אחות סוציאלית, רופאה ומיילדת, וכשאישה נקלעה למצוקת הריונות הייתה פונה לרב  המקומי ומפצירה בו, באותות ובמופתים, לשכנע את הבעל להשתמש באמצעי מניעה: "עוד ילד אחד והאישה תמות. ארבעה ילדים בריאים זקוקים לאם בריאה". כך, כשמלחמת העולם השנייה משתוללת באירופה, שהתה אשה צעירה זו בבדידותה בכפר שכוח אל.

"התייאשתי משלוותי ובדידותי ומסביבי סופות מלחמה".

לפרדסיה הגיעה במשאית  שנשאה את רהיטיה ואת ציודה הרפואי והאישי, בליווי גברת זוסלבסקי, האחות הראשית של 'הדסה' בירושלים. נהג המשאית סירב להיכנס בדרך  העפר החולית והמשובשת בשל חששו שהמשאית תשקע, "אך עבור סכום כסף מסוים המשאית לא שקעה בחול"…

"כל המושבה הייתה על הרגליים לקבל אותנו. הרהיטים של המרפאה הורדו מקודם, ואחר כך כל הרהיטים והמזוודות שלי. שישה ילדים שמחים נשאו את המיטה שלי לחדרי. שק גדול של חומרי חבישה ותרופות נשאה אישה זקופה על ראשה. ככה, היא מבינה, ככה אורזים את הדברים, לא במזוודות".

במהלך הנסיעה המייגעת  בישרה האחות הראשית לרופאה שמשכורתה תהיה שש לירות אנגליות. בהשוואה למשכורתו של פועל בפרדס, שהשתכר כחמישה עשר פיאסטר ליום וכארבע לירות לחודש, הייתה בהודעתה נחמה פורתא.

לאחר דין ודברים בלתי מובן עם המוכתר בדבר תשלומי שכר הדירה עבור המרפאה ועבור חדר הרופאה, חזרה האחות במשאית לירושלים, "ואני נשארתי לבדי, אשכנזיה יחידה בין עולים חדשים מתימן".

הכפר מנה 21 בתים בני שני חדרים. חדר הרופאה היה  פרוזדור מעבר בדירתו של האדון זכריה "שהפרדתי מהדירה עם וילון". ליד הבתים הייתה גינת ירק קטנה ומעבר לה "שטח אין סופי של עשב פראי, התימנים קראו לו 'חילפה'".

בית שימוש ומים היו בחצר, מקלחת וחשמל וטלפון לא היו כלל, בעוד שבעיר היו כבר בתי שימוש עם מים זורמים, אפילו במטבח ובמקלחת, וגם ארון קרח. עיתון לא הגיע, רדיו לא היה בנמצא, מכתבים חולקו מדי שבועיים, אם נמצא מי שמוכן היה לאספם מנתניה. כלי הרכב היחיד היה החמור, "ואפילו אין חנות שבה ניתן היה לקנות לחם וריבה". עששית הלוקס הייתה אוצר. "אני שמרתי על מנורת הנפט כמו על דבר קדוש, עוד הרבה שנים…" כמו כולם, גם היא למדה לבשל על עצים ועל הפרימוס, לגהץ במגהץ ברזל כבד, "מגהץ פחמים היה לוקסוס".

אחת לשבוע הגיעה לביקור אחות טיפת חלב מחדרה, גברת דבורה אוקראיניץ (לימים, עקרון). היא עזרה לסדר את המרפאה ואת טיפת החלב אך יותר מכל…להפיג את בדידותה של הדוקטור. 

והנה כמה אירועים רפואיים: מה יעשה בתינוק שהרופאה יודעת שהוא זקוק לאשפוז דחוף? היכן יאושפז? איך יגיע אל מקום מבטחים?

דמיינו תמונה סוראליסטית זו: הרופאה המודאגת רוכבת על החמור והתינוק המסכן בידיה. אבי התינוק מחמר עד הכביש ו"שם חיכיתי ל'אגד-בוס' ונסעתי איתו לבית החולים 'הדסה' בתל אביב". או ילדה בת  ארבע עשרה שחלתה בדלקת כליות. הרופאה הצעירה נסעה עמה לבית החולים 'הדסה' בירושלים. שם התפלאו שהעזו להגיע ללא כל הזמנה, "לפחות טלפונית", וכשראו שהדוקטור נחושה נמצאה, לבסוף, מיטת אשפוז ואחר כך, אפילו, הבראה מסודרת  ב'נירה' (כיום, חלק מבית יצחק).

פעם בשבוע יצרה קשר עם הציוויליזציה כשנסעה לנתניה לקרוא עיתון, להחליף ספרי קריאה ("פוקט בוקס") ולרכוש כמה מוצרים. וכשהתגעגעה לגינונים אירופיים צעדה ברגל לבית יצחק "כדי לשבת על יד שולחן קפה עם מפה לבנה נקייה וקנקן לקפה". ב-1941 הקים 'סולל בונה' מחנה צבאי בריטי שאליו הגיעו חיילים מכמה מדינות. "היה סוף לבדידות, ודווקא אז עזבתי את פרדסיה".

ד"ר כהן נשלחה כרופאה מחליפה בקופת חולים הכללית  בכל רחבי הארץ : בנגבה בדרום, בבית יוסף בעמק בית שאן, ובין ההחלפות הייתה מחוסרת עבודה והתגוררה בחצי חדר שכור בתל אביב. מטעם קופת חולים עממית נשלחה לצפת, לסג'רה ולמושב אלישיב, שם הייתה רופאת משפחה במשך ארבע שנים רצופות. היא עבדה גם במעברת אגרובנק ליד חדרה, ובאור עקיבא שבה שירתה במשך עשרים שנה.

*ד"ר מרים כהן (בנעוריה: אנאמרי אטינגר) נולדה ב-1909 ונפטרה ב-1988.

*מאמר זה נכתב הודות למיזם 'ישראל נגלית לעין' ויישומו בפרדסיה.

*תודתי לילדי הרופאה, מיכה וחנן כהן וגרשון ענבר, שהבינו את התלהבותי לשמר פרטי מורשת, והעמידו לרשותי דפים מזיכרונותיה של אימם.