פוטו(ב)לוגיה

"כשהייתי ילדה היו הרבה מאד ימי גשם, הרבה רוח ובוץ, חורף "בגדול". ואולי כך רק נדמה לי, כי הייתי קטנה…" ענת רובין, לימים קצנשטיין, גדלה בקיבוץ געש. זכרונותיה כילדה בחורפים של שנות השישים חרותים אצלה עד היום.

וכך היא מספרת:

בבית הילדים היה חימום, ולמרות זאת בחורף היה פחות נעים להחליף בגדים. לכל סט בגדים היה אצלנו כינוי משלו: בבוקר היינו לובשים את בגדי הלימודים והעבודה, אותם כינינו בפשטות "בגדי הבוקר". כאשר יצאנו מהקיבוץ העירה, דבר שקרה אך לעיתים נדירות, לבשנו את "בגדי הנסיעה". בצהריים, כששבנו מהגן ומבית הספר, מלוכלכים בדרך כלל ממשחקים בחוץ, היינו נחים, מתקלחים במקלחת המשותפת ולובשים את בגדי אחר הצהריים, להם קראנו "בגדי הקמה".

לאחר המקלחת הייתי מתיישבת עם חברותי על המיטה בטור והיינו מסרקות אחת את השנייה, כל אחת את שיערה של החברה שישבה מלפניה. אחרי כן הייתי קולעת לעצמי צמה. בשעה ארבע היינו הולכים  לבתי ההורים, אם היה גשם היינו לוקחים מטריה. רכבים לא היו, וגם אם היו, לא הסיעו אז לכל מקום כפי שמסיעים את הילדים היום. בשבע בערב היו מלווים אותנו ההורים חזרה אל בית הילדים, אל הלינה משותפת שהיתה נהוגה אז בקיבוץ.

שעות אחר הצהריים בבית ההורים, שנקרא פשוט "החדר", היו נעימות לי מאוד. במבט לאחור ובהשוואה לקצב החיים והעבודה כיום, אני יודעת להעריך את זמן האיכות שהיה לי עם הוריי ועם אחי ואחותי. הכל היה צנוע אך חם ומשפחתי. שתינו כוס תה, אכלנו לחם אחיד עם אבוקדו, ריבה או מרגרינה, לפעמים אמי היתה מכינה עוגת "לקח" בסיר פלא על פתיליה. אפילו מקרר לא היה בחדר אז, כי את רוב הארוחות היו אוכלים בחדר האוכל, וממנו גם ניתן היה לקחת אספקה קטנה של מצרכי מזון לחדר מדי יום.

הוריי עבדו בקיבוץ משעות הבוקר המוקדמות, בשעות אחר הצהריים היו בדרך כלל בבית והתפנו להקשיב לקורותינו במשך היום, לשחק איתנו "ריכוז" (שהיום מכונה "מונופול"), שח או דמקה. אם היו עסוקים היינו משחקים רק אנחנו האחים, מכינים שיעורים או מעסיקים את עצמנו במיני תרגילים על המחצלת ששימשה כשטיח. ברקע תמיד התנגן לו איזה תקליט בפטיפון:  שירים עבריים, חסידיים, מוזיקה קלאסית, שירים בלאדינו ובספרדית.  חלק מן השירים, ביניהם שירי "איש חסיד היה", חקוקים בלבי עד היום..

בחורף חימם את החדר תנור "פיירסייד". אני זוכרת שמילאו אותו בנפט מחוץ לבית ונתנו לו לבעור במשך כמה דקות עד שהכניסו אותו הביתה, כי בהתחלה הריח היה לא נעים. אמי מיכל אהבה לסרוג אפודות, כובעים וסוודרים לבני המשפחה. בגדים לא קנו לי, כמו לשאר ילדי הקיבוץ.  קיבלנו מדי שנה בגדים יד שניה מ"הקומונה", מחסן הבגדים. אני לא זוכרת את זה כדבר שהפריע לי, לא הכרתי אחרת. אבל בכל זאת, היה נחמד ומיוחד לקבל מאמא סוודר שסרגה במיוחד עבורי.

כילדי קיבוץ, את רוב שעותינו בילינו בחוץ, בטבע. בחורף נוספה לנו הילדים אטרקציה: שלולית חורף! כולם קראו לה "הביצה" והיא קיימת בקיבוץ עד היום, מתמלאת מדי חורף במי גשמים. היינו מגיעים אליה כילדים צעירים עם הגננת או המורה, לצפות בעופות המים ולקחת לכיתה כמה ראשנים בצנצנת כדי לעקוב אחר התפתחותם.

כשבגרנו קצת כבר היינו מגיעים לשלולית ללא ליווי מבוגר ובונים רפסודות מחביות פח ומקרשים. המים לא היו עמוקים, התקדמנו בעזרת "סנדה", ענף עץ מאסיבי שתקענו בקרקעית, וכך דחפנו את עצמנו למרכז השלולית. על עצי האקליפטוס שמסביב טיפסנו והקמנו בתי עץ. לי עצמי אין תמונות שמנציחות את ההרפתאות בשלולית, אבל כשתעדתי את אלבום אבי יושקה רובין, גיליתי תמונה שצילם בשנות השמונים. מהתמונה הבנתי כי גם אז עוד היו משחקים שם כמונו. אני מקווה שגם כיום…

לאלבום של ענת ואליעזר קצנשטיין מראש העין

לאלבום של יושקה רובין, געש, חוף השרון