הורדה
לא אהבתי את חוף הים, השמש ואני לא היינו אף פעם חברות טובות", כך מספרת עדנה אסכולאי (לבית גרסטל). "ולמרות זאת, במסגרת הקייטנה אליה נשלחתי בילדותי, ביליתי על החוף כמעט מדי יום לאורך שבועיים.
גדלתי בשנות הארבעים ברחוב נחמני במרכז תל אביב ולמדתי בבית הספר היסודי 'בלפור'. כשהחל החופש הגדול רשמו אותי הוריי לקייטנה המיועדת לילדי בית הספר. לא היה אז מגוון קייטנות כמו היום וגם לא התחשבו יותר מדי ברצונם של הילדים. כולם הלכו לקייטנה וכך גם אני, לבושה בבגד ים שלם ועליו חולצה, מכנסי התעמלות קצרים המסתיימים בגומי, כובע וסנדלים שאבא היה קונה לי בחנות "פיל" בתחילת כל קיץ. משום שהייתי בלונדינית ובעלת עוד בהיר הנוטה להישרף בשמש, ציידה אותי אמי בקרם "וולוטה" להגנה מהשמש. בתקופה הזו, אגב, לא היה ברור כלל שחייבים למרוח קרם הגנה ורבים מהילדים לא נמרחו, כך שהשתזפו מאוד או נשרפו מאוד…
מדי בוקר נאספנו חבריי ואני בחצר בית הספר, משם עלינו לאוטובוס שהסיע את כולנו אל הים. על החוף היינו משחקים בחול ובמשחקי כדור, למים נכנסנו בהשגחת מדריכי הקייטנה שהיו מצוידים במשרוקיות. בשעה עשר לערך היו מכנסים אותנו תחת סככת צל ארוכה ומחלקים לנו שוקו ולחמניה, חיכינו לזה ואכלנו בתאבון גדול.
בצהריים שבנו באוטובוס הביתה. לאחר מקלחת יסודית הייתי מתפנה לשאר עיסוקיי בחופשת הקיץ הארוכה: גלשתי על "סקטים", שיחקתי עם בן השכנים בקומה מעלינו, אבל בעיקר אהבתי לקרוא. ביקרתי בקביעות בספרייה ברחוב מונטיפיורי, ריח הספרים היה מציף אותי בכל פעם כשנכנסתי פנימה… לא רחוק מהספרייה, בשדרות רוטשילד פינת יבנה, היה הקיוסק בו מכרו בקיץ ממתק ג'לי בשלושה צבעים, זו גם היתה אטרקציה עבורי.
הבילוי של הקיץ, בה' הידיעה, התרחש אחת לשבוע, בשעות אחר הצהריים: אמי, אחותי הצעירה צביה ואני היינו הולכות ברגל לקיוסק של ויטמן ברחוב אלנבי. מבחר הטעמים לא היה גדול אבל טעמם, לפחות לדעתנו אז, היה משובח. אמא אפשרה לנו לבחור בין גלידה ל"אקספרסו", משקה סמיך של גלידה וסודה, עד היום אני זוכרת את מכת הקור שקיבלתי עם הלגימה הראשונה, זה היה תענוג אמיתי". להבדיל מעדנה, אמה מיכל אהבה מאוד את חוף הים בתל אביב ובילתה בו שעות רבות בשנים בהן היתה בחורה צעירה. מיכל תמרי (טייטלבוים במקור), הגיעה מפולין לתל אביב בשנת 1924, בהיותה בת שש עשרה, והשתלבה עד מהרה בחיי העיר התוססת. עם חבריה וחברותיה בילתה מיכל במסיבות ריקודים, באירועי מוסיקה ומחול, בנשפי הפורים המפורסמים שיזם ברוך אגדתי ועוד. בחודשי הקיץ הארוכים ירדה החבורה העליזה לשפת הים.
התצלומים באלבום בתה הצעירה של מיכל, צביה גרסטל, מציגים את צורת הלבוש שהיתה נהוגה אז על חוף תל אביב: בגדי ים שלמים בגזרת 'גופיה', לנשים ולגברים, או ביגוד קל אך אלגנטי: הגברים חבשו מגבעות, הנשים לבשו שמלות והחזיקו בידן שמשיות מעוטרות, להגנה מהשמש. על החוף היו פזורים כסאות נוח: מסגרת עץ בתוכה מתוח בד עבה, בדוגמת פסים בדרך כלל.
ב-1936 נישאה מיכל תמרי למיכאל גרסטל, שעלה ארצה כמה שנים קודם לכן מאוסטריה, והתמסרה לניהול הבית והמשפחה. כשנולדו הבנות היתה מטיילת איתן בעגלה ליד שפת הים, וכשגדלו קצת היתה המשפחה מתיישבת לעיתים באחד מבתי הקפה שליד הטיילת. בבתי הקפה הללו היתה תזמורת קטנה וגם רחבת ריקודים, לעת ערב היו באי המקום מוזמנים לרקוד ריקודים סלוניים: טנגו, ואלס, פסדובלה וכדומה. מיכל אהבה מאד לרקוד, מיכאל פחות…
לימים עברה עדנה להתגורר עם משפחתה באזור דרום הארץ, הרחק מהים, אך מדי פעם היא חוזרת לבקר במחוזות ילדותה. לא מזמן, כך היא נזכרת, ראתה בבית קפה ממתק ג'לי שהזכיר לה את ימות הקיץ של ילדותה. לאכזבתה גילתה שהטעם כבר אינו אותו טעם… חוף הים, לעומת זאת, נשאר שוקק חיים כאז.
אלבום צביה גרסטל, תל אביב-יפו נגלית לעין
תחקיר האלבום: ליזה דוידוביץ', רכזת 'תל אביב-יפו נגלית לעין'
