הורדה
בשנת 1930 הגיע מהמושבה מגדיאל זוג חלוצים צעיר, שושנה ושלמה סוכובולסקי, לשטח שומם בין חדרה לכפר סבא. בשטח זה הקימו הם וחבריהם, בני העלייה הרביעית מגרעין תל אביב, ישוב חדש בשם 'ארגון חקלאי תל אביב', לימים המושב השיתופי עין ורד.
רכושם הדל כלל מספר בגדי עבודה, כמה כלי מטבח, ופרה אחת בשם 'עתידה'. באותה שנה, כך מספר בנם, עמוס סוכובולסקי, הבחינו כי הפרה "דורשת", כפי שנהגו לכנות זאת בסלנג החקלאי דאז.
הפר הקרוב נמצא אז בעין חי, לימים כפר מלל. שלמה קשר חבל לצווארה של הפרה והוביל אותה אל הפר. הם יצאו השכם בבוקר ושבו בערב, כעשר שעות הליכה, בקצב הפרה. המסע השתלם: 'עתידה' התעברה, ותשעה חודשים לאחר מכן נולדה עגלה, תוספת משמעותית ביותר למשק החלב הצנוע של הזוג סוכובולסקי.
את הפרות חלבו בידיים: שלמה בנה מעץ שרפרף נמוך, כעשרים סנטימטר גובהו. החולב היה מתיישב על השרפרף, וממקם דלי צר בין רגליו, ששמרו עליו לבל יתהפך. לאחר ניקיון עטיני הפרה היה מתחיל תהליך החליבה. מקצת מהחלב שימש לצרכי הבית, אך את הרוב מכרו ל'תנובה'.
בספטמבר 1940, הפציץ חיל האוויר האיטלקי את תל אביב, במסגרת קרבות מלחמת העולם השנייה, ולמעלה ממאה איש נהרגו. בעקבות אירוע טראומטי זה הגיעו לעין ורד "פליטים" רבים מאיזור תל אביב, ושכרו חדרים בבתי התושבים.
לחלב ולמוצריו נוצר ביקוש גדול, ושושנה החליטה להרחיב את ייצור מוצרי החלב הביתיים ולמכור מהם לתושבים החדשים שביישוב. לשם כך לקח הזוג סוכובולסקי הלוואה וקנה מקרר חשמלי, מוצר נדיר בימים הללו, סופירטור ומחבצה ידנית.
בעזרת הסופירטור הפרידו את נוזל החלב לחלב רזה ולשמנת. מהחלב הכינה שושנה גבינות ולבן, ומהשמנת היתה מייצרת חמאה, באמצעות המחבצה.
פעולת החביצה בעזרת המכשיר לא היתה קלה. את הידית היה צריך לסובב בכוח כעשרים דקות, עד שהיתה השמנת מתגבשת לחמאה מוצקה. "אמי עשתה זאת בהתמדה וביעילות", מספר עמוס, "היא היתה נחושה וחזקה פיזית. כשעלתה כחלוצה לארץ בשנת 1926, השתתפה בסלילת רחוב בן יהודה בתל אביב, שם ניתצה בפטישים סלעים לחצץ, כך שניסיון בעבודה קשה היה לה…
מקצת מהשמנת היתה אמי מפרישה מן הכמות המיועדת לחמאה, והיינו אוכלים אותה בתוספת לירקות מגינת הירק שהיתה לכל משק במושב. אחת לשבוע היתה אמי מגישה לנו שמנת עם תפוחי אדמה מבושלים במקום מנה בשרית, בכדי לחסוך. אמי גרסה ש"אוכל בריא הוא אוכל זול" וזלזלה במתענגים על מעדנים יקרים. "ממילא הם אוכלים לבית הכיסא", היתה אומרת.
עמוס זוכר שבגן הילדים היו מחלקים תה בכוסות זכוכית עבה, ואחר כך שוטפים אותן ומחלקים בהן לבן לילדים. כשחזר הביתה היה נכנס לרפת, אימו היתה משקה אותו בחלב ישירות ב"שפריץ" מעטיני הפרה. כשגדל עמוס, החל גם הוא לחלוב את הפרות שבחצר הבית. "אמא היתה מתלוננת שאבא לא יודע לחלוב, שבמקום ללחוץ את הפטמות הוא מושך אותן. כילד צפיתי בשניהם חולבים, ולמדתי על סמך הצפייה בהם את המלאכה.
את החלב נהגו התושבים להביא בכדים של עשרה ליטרים למחלבה שבמושב. שם היו עורכים בדיקות לתוצרת, מודדים בעיקר את אחוזי השומן שבחלב. עבור חלב שלא היה שמן מספיק – שילמו פחות. את החלב שהביאו התושבים שפכו לכדים גדולים והעמיסו על רכב גדול. לרכב היו מצרפים ארגזי עץ עמוסי ביצים.
בבוקר היה הרכב נוסע ל'תנובה' בתל אביב, ובערב חוזר עמוס בגרעינים ותערובת למאכל הפרות והעופות. שיר הילדים המפורסם, אותו שרתי לילדי ולנכדי, דומה שנכתב בדיוק על המושב שלנו:
האוטו שלנו גדול וירוק
האוטו שלנו נוסע רחוק
בבוקר נוסע, בערב הוא שב
מביא הוא לתנובה ביצים וחלב".
