פוטו(ב)לוגיה

בתקופתי, ילדים בגיל הגן לא הורשו להשתתף בליל הסדר", מספרת נעמי צעירי (לבית מנהיימר) שנולדה וגדלה בשנות הארבעים והחמישים בקיבוץ גליל ים. "אני מניחה שהמבוגרים לא רצו שנפריע לסעודה ובעיקר לטקס הארוך של קריאת ההגדה הקיבוצית. כבכל ערב נשלחנו גם ביום זה לבית הילדים והתארגנו לשינה בהשגחת מבוגר אחראי. אני הייתי 'ילדה טובה ירושלים', אבל בשכבת הגיל שלי היו כמה שובבים נועזים. בליל סדר אחד, כשהייתי בת ארבע או חמש, מרדנו: פתחנו את ברזי המים שב'אמבטיה הגדולה' ונתנו למים לזרום ולזרום, עד ש'חדר הטיפול', כך קראו למקום בו מתרחצים ומתלבשים, הוצף… ההתרגשות נמהלה בשמחה וגם מפחד משומרת הלילה, שכמובן גילתה את המעשה וגם כעסה עלינו כצפוי. לא זכור לי שהצטערנו. לאירוע קראנו 'משה בתיבה', פסח או לא פסח…"

ההשתתפות בליל הסדר נמנעה אמנם, אך הילדים הקטנים בקיבוץ חגגו אף הם את החג. בבוקר שלפני ליל הסדר מצא כל ילד בתאו בגדים חדשים, שנתפרו עבור מידותיו במתפרת הקיבוץ. בגדי החול כללו בדרך כלל גופיה, חולצה משובצת ומכנסים קצרים, בגדי החג כללו חולצה לבנה, מכנס לילדים, חצאית צבעונית לילדות. את הסט החגיגי השלימו גרביים לבנים וסנדלים 'תנכיים' חומים שנחשבו אז, לדברי נעמי, 'שיא היופי'.

את הבגדים החדשים חנכו הילדים כבר באותו היום בשעות אחר הצהריים, עת התאספו כל חברי הקיבוץ בשדה השיבולים לטקס קציר העומר. נעמי זוכרת טקס קבוע וקצר: קבוצת צעירים חסונים, חברי הקיבוץ כמובן, היתה ניצבת בשדה, הקהל עמד מסביבה. אחד הצעירים מהקבוצה היה שואל את הקהל: האקצור? והקהל היה עונה בקול גדול: קצור, קצור! שואל: במגל זה? ונענה ב: זה, זה! לאחר מכן היה מכריז: והרי תחילת קציר העומר! אז החלו הקוצרים במלאכתם, קצירה סמלית של שיבולי שעורה, כשהקהל כולו שר את השיר "שיבולת בשדה". השיבולים שנקצרו נאספו לאלומות והובאו אחר כבוד לחדר האוכל, שם שימשו כתפאורה לריקודי הילדים הבוגרים בליל הסדר.

בשעה היעודה בערבו של אותו יום התייצבו כל החברים בחדר האוכל, שסודר וקושט מבעוד מועד. מקובל היה לארח קרובי משפחה מחוץ לקיבוץ, ששמחו תמיד להצטרף לאירוע הייחודי. אמה של נעמי נהגה להזמין לליל הסדר שתי נשים עריריות אותן הכירה בצעירותה, בתקופת ההכשרה במשק הפועלות בנהלל.

חולצתם הלבנה של כל הנוכחים היוותה את סממן הלבוש החגיגי היחיד כמעט. חברות הקיבוץ לא נהגו להתאפר או לעצב את שיערן בתסרוקת מיוחדת, וגם אם העזו לענוד תכשיט, היה זה תכשיט צנוע שאינו מושך תשומת לב. עם זאת, על הכל שרתה אווירה של חגיגיות והתרגשות גדולה.

ליל הסדר אורגן ברובו הגדול על ידי החבר חנן דוד, 'יקה' קפדן, ש'סדר' היה שמו השני… במשך שנים היה אחראי על מלאכת המחשבת של סידור השולחנות, כך שכל חבר וחברה ישבו ליד בני משפחתם ואורחיהם. הוריה של נעמי, עליזה וחנן, ישבו תמיד ליד אילזה, אחותו של חנן ומשפחתה, גם הם חברי הקיבוץ. תכנית ליל הסדר כללה הופעה קצרה, ארוחה בה כיכבו כבד קצוץ ומרק עם קניידלך, וגולת הכותרת: קריאת ההגדה הקיבוצית.

חנן דוד, מלבד היותו אדם אחראי ואיש סדר, ניחן גם בכישרון אמנותי. את ההגדה של קיבוץ גליל ים עיטר וכתב חנן בכתיבה תמה, והיא התבססה על ההגדה שכתב אריה בן גוריון מקיבוץ בית השיטה. היו בה קטעים מתוך ההגדה המסורתית, לצד קטעי מלל ושירים הקשורים לטבע: חילופי העונות, מחזור היבול, תפילה לטל וכדומה.

ליד צלחתו של כל סועד בליל הסדר הונח עותק של ההגדה הקיבוצית. מהטקסט הושמטו אמנם רוב הקטעים המבטאים את הפן הדתי, אך להרגשתה של נעמי דמתה קריאת ההגדה לקריאה בספר תפילה ולוותה בהתרגשות גדולה.

לכל חבר וחברת קיבוץ היה קטע קבוע מראש, אותו הקריא בכל ליל סדר במשך שנים. את מילות השירים ידעו החברים בעל פה. "אמנם היה חבר קיבוץ שמונה ל'אב הסדר'", מספרת נעמי, "אבל כולם ידעו בדיוק מי קורא ומתי, וגם ידענו איך: מי במבטא ארץ מוצאו, מי בעברית צחה ללא מבטא, מי בקצב איטי, מי בהטעמה מתנגנת, מי ביובשנות ומי בפאתוס….

קטע הקריאה הזה היה משמעותי וחשוב מאוד להורי, ובפרט לאבי חנן. שנים רבות לאחר שעזבתי עם משפחתי הצעירה את הקיבוץ עוד היינו מגיעים מדי שנה כולנו – בעלי אבי, אני ובנותינו גל, אורית ואפרת – לחגוג את ליל הסדר הקיבוצי בגליל ים. למען הנוסטלגיה, אך גם מהחשש שליווה את אבי פן 'יקחו לו את הקטע שלו' אם ייעדר חלילה מליל סדר אחד.

פעם אחת בלבד, כשהייתי חיילת, השתתפתי בסדר פסח שנערך בביתו של חבר דתי. הרגשתי שזהו סדר 'מהחלל החיצון' ממש. את ההגדה המסורתית לא הכרתי עד אז. להפתעתי הסתבר לי לדוגמא, ש"חד גדיא" המקורי נכתב בארמית, בהגדה שלנו הוא היה בעברית וגם הסתיים בשור. עד היום זו תעלומה בעיני, מדוע השמיטו את מלאך המוות, אולי חשבו שיפחיד את הילדים.

בתחילת שנות האלפיים הפסיקו לחגוג את ליל הסדר המשותף בקיבוץ. את ההגדה הקיבוצית הזכורה לי משנות ילדותי איפסנו בארגזים. העזתי לבקש, ואכן קיבלתי בחפץ לב, עשרים עותקים ממנה. עותקים אלה משמשים אותנו בכל שנה מאז, בעת קריאת ההגדה בליל הסדר בביתי.

גם אצלנו מחלקים מראש את קטעי הקריאה. אבי, בעלי, עושה זאת באהבה ובתבונה. אני קוראת תמיד את הקטע שקראה אמי בקיבוץ בזמנו, ובתי הבכורה גל קוראת בקביעות את הקטע שהיה קורא אבי: 'ויוגד למלך פרעה כי ברח העם…'. לשמחתי, אוהבים כל בני משפחתי את ההגדה הקיבוצית ואנו קוראים בה בשמחה ובהתרגשות גדולה.

לצפייה באלבום נעמי ואבי צעירי, קריית ביאליק נגלית לעין,
תיעדה: נעמי צעירי