הורדה
בדרה קרואני לבית מרחבי גדלה בכפר גרחאו בתימן. המשפחה התגוררה בבית עשוי חימר, ובחצר הגדולה הצמודה לבית היו יושבות הנשים ועוסקות בקליעה מענפי עצי הדקל. בין השאר קלעו מגשים גדולים להגשת פיתות, וסלים בגדלים שונים ששימשו לשלל מטרות: סלים גדולים, למשל, שימשו לאחסון בגדים, שכן ברוב הבתים לא היו ארונות.
כשהייתה בדרה כבת 16 נישאה לסעדיה. לזוג נולדו ארבעה ילדים: שרה, יעקב, שלום ושושנה.
סעדיה היה שוחט והתפרנס מעבודה בברזל, ובדרה, שלמדה את מלאכת הקליעה מהנשים במשפחתה, תרמה אף היא לפרנסת המשפחה. המשפחה קיימה יחסי שכנות טובים עם השכנים הערבים, שלעיתים קרובות קנו סלים מעשה ידיה.
בשנת 1949 עלתה המשפחה ארצה במבצע "על כנפי נשרים". ההורים וארבעת ילדיהם הקטנים – שושנה הצעירה היתה אז רק בת שנה- שוכנו באוהל במחנה העולים בראש העין, עם שלוש משפחות נוספות, ברוכות ילדים. התנאים במחנה היו קשים, ובאחד מהלילות הגשומים קרס האוהל. המשפחות התמקמו במבנה בריטי נטוש במחנה המכונה "חפיץ", כל משפחה התגוררה בחדר אחד. הצפיפות היתה גדולה, אך לכל הפחות המבנה היה יציב…
בשנת 1951 נולד בן הזקונים עוזי, הצבר הראשון במשפחה. חודשים ספורים לאחר הלידה פקד אסון את המשפחה: סעדיה, בעלה של בדרה, נפל ממשאית שהסיעה אותו לעבודתו במחצבה, נפגע בראשו ונהרג במקום.
בנוסף לצער הגדול התמודדה בדרה עם קושי כלכלי עצום, עול פרנסת המשפחה על חמשת ילדיה הוטל עליה. בלית ברירה, החלה בדרה לעבוד מבוקר עד לילה בעבודות ניקיון רבות, היא עבדה אז בלשכת הסעד ובבתים פרטיים. בשל העבודה הרבה היתה שבה הביתה רק בשעות הערב המאוחרות, ולכן העבירה את התינוק עוזי לבית הוריה ורק בסופי שבוע היתה מחזירה אותו לביתו, לבלות זמן עם אמו ואחיו.
באותן שנים לא קלות פגשה בדרה ברות דיין, מייסדת "משכית". לדברי שושנה ונה, בתה של בדרה, השתיים נפגשו בבניין לשכת הסעד בראש העין. בדרה, שעבדה במקום כמנקה, צדה את עינה של רות דיין שחיפשה בעיר מומחיות למלאכות יד מסורתיות: צורפות, רקמה, אריגת שטיחים וקליעה.
כשהתברר לרות דיין כי בדרה אכן קולעת סלים מומחית, עשתה איתה הסכם: בדרה תרכז מספר נשים שתקלענה עבור חנויות "משכית" סלים, תיקים ומגשים לפי מיטב המסורת התימנית, וכך היה. בניצוחה של בדרה התגבשה החבורה.
שושנה זוכרת שהיו הולכות מדי פעם למקורות הירקון בראש העין על מנת לחתוך מן הצמחים הגדלים באזור לצורך עבודתן. את הצמחים היו מייבשות בחצר, קולפות לרצועות דקות ומכניסות לכלים בהם הושרו עם אבקות בצבעים שונים. מן הזרדים הצבועים קלעו הנשים יצירות יפהפיות.
מדי פעם היו רות דיין או מי מעוזריה מגיעים לאסוף את המוצרים. רות סמכה על בדרה והשאירה אצלה תשלום למפרע, עבורה ועבור שאר הנשים.
בסוף שנות החמישים עברה המשפחה לבית קבע בשיכון עממי ב'. בדרה החלה למכור את המוצרים שקלעה גם באופן עצמאי, בשיטת "מפה לאוזן". מלבד השם הטוב שיצא לה כקולעת מומחית, שימשו דמותה הססגונית ותיק היד הקלוע איתו הסתובבה כמקדמי מכירות מצוינים. שושנה מספרת שלהבדיל מנשים רבות יוצאות תימן שעברו ללבוש ישראלי "מודרני", בדרה הקפידה ללבוש מדי יום בגדים מסורתיים, בדרך כלל מכנסיים שרקמה לה אחותה, ציונה.
חשוב לציין כי מלאכת הקליעה נעשתה על פי רוב בערבים ובלילות. על מנת להתפרנס, המשיכה בדרה לעבוד עוד שנים רבות בניקיון, ולקליעה התפנתה רק בשעות היום המאוחרות. כשיצאה לגמלאות זכתה בדרה לנוח, בצד טיפול בנכדיה ובילוי בחיק המשפחה.
הקשר בין בדרה לרות דיין נמשך עוד שנים רבות. שושנה זוכרת שרות היתה מתקשרת בקביעות לאמה על מנת לאחל "חג שמח" ו"שנה טובה", ובדרה היתה מזמינה את רות לחגוג עם משפחתה באירועים ובשמחות.
לתמונות נוספות: אלבום בדרה קרואני, ראש העין נגלית לעין
תיעוד האלבום ע"י יסכה רווה
