המילים שמלוות את התמונות. בפוטו(ב)לוגיה של ישראל נגלית לעין, תוכלו לקרוא את סיפור התמונה מזווית שונה, ולהבין את משנתה. המילים מוסיפות את הנדבך ה-1001 ויוצרות סיפורים מרתקים שמסתתרים מאחורי אותה התמונה ששווה בעצמה כבר 1000 מילים.
כל תושבי האזור במים! על הבריכה האולימפית בשדרות
"אבא אהב לשחות. בהיותו ילד במרוקו שחה בים, כשהגיע כנער לישראל החל לשחות גם בבריכות "גלי גיל" וגורדון בתל אביב… אני זוכרת אותו חוצה בריכה אולימפית, באורך חמישים מטר, בלי להוציא את הראש מהמים אפילו פעם אחת". אילנה חזן נזכרת באביה, דוד כהן, ובחיבתו לים ולבריכה, שהיו גם חלק בלתי נפרד מילדותה.
"לפרה שלנו קראו 'שמחה', כי נולדה בשמחת תורה. לפרה השניה קראו 'חדווה'. הוריי היו חולבים אותן, ואת החלב מחלקים ומוכרים לשכנים. גם אני חילקתי חלב, למכרים שגרו רחוק יותר. אמי היתה ממלאת כד קטן בחלב, ולו מכסה וידית אותה תליתי על כידון האופניים. נסעתי בזהירות, מקפידה שלא ליפול. הייתי אז בת עשר בסך הכל. אמי היתה מכינה מהחלב גם גבינה, בתקופת הצנע גם מאכל פשוט היה נחשב מעדן". הזיכרונות של מיכאלה סלומון (אז מיכאלה בונין) טריים ושוקקי חיים, כמו לא עברו עשורים מאז ימי ילדותה, ברחוב ארלוזרוב ברעננה בשנות החמישים.
בשנת 1930 הגיע מהמושבה מגדיאל זוג חלוצים צעיר, שושנה ושלמה סוכובולסקי, לשטח שומם בין חדרה לכפר סבא. בשטח זה הקימו הם וחבריהם, בני העלייה הרביעית מגרעין תל אביב, ישוב חדש בשם 'ארגון חקלאי תל אביב', לימים המושב השיתופי עין ורד. רכושם הדל כלל מספר בגדי עבודה, כמה כלי מטבח, ופרה אחת בשם 'עתידה
"היו לבן-צבי עיניים טובות", מספרת שמחה צרפתי (אז שמחה סיטבון), כשהיא נזכרת בפגישה בבית הנשיא, בה השתתפה יחד עם חבריה לחברת הנוער 'סנונית'. "אחת מחברות הקבוצה שלנו, ילידת מרוקו", היא מוסיפה, "התפלאה שבית הנשיא צנוע כל כך. היה ידוע שהנשיא ואשתו הם אנשים צנועים אבל לא ידענו עד כמה. אני זוכרת שאמרה: חשבתי שהנשיא הוא כמו מן מלך, אצלנו במרוקו המלך גר בארמון…".
"כדי להראות להם שהם לא הצליחו!"- על חתונה בברגן בלזן ועל סוודר עם סיפור מיוחד
"את הסוודר סרגה אמא מצמר גרבי חיילים נאצים", כך מספרת רבקה פינקלשטיין (לבית טיבלום) ממושב נורדיה, כשהיא נזכרת באחד מפריטי הלבוש של אמה, טובה ג'וצה טיבלום (לבית וולד). "מגיל צעיר הכרתי את הסיפור: אמא שרדה את ברגן בלזן ונשארה במקום לאחר ששוחרר והפך למחנה עקורים. במחנה עבדה במיון מדים וגרבי צמר של חיילים נאצים ששבו מהמלחמה. יום אחד החליטה לעשות מעשה: היא פרמה כמה זוגות גרביים ובעזרת שני מקלות סרגה לעצמה סוודר, בצבעי אפור וחום, כצבע הגרביים. את הסוודר הזה היא לבשה בגאוה עשרות שנים, הרבה אחרי שעלתה ארצה.
עלייה, התיישבות, נפילת האב ושבי הבן: סיפור משפחת ברכה כתמצית תקומת ישראל
פעמיים ניסה שלמה ברכה (יליד 1901) לברוח ממקום מגוריו בחאלב שבסוריה לישראל, וכשל בחצית הגבול. למרות זאת, נשארה כמיהתו לעלות ארצה עזה כשהיתה.
מאחותו שרינה, שכבר עלתה לארץ, ביקש שלמה לנסות ולהשיג משלטונות המנדט סרטיפיקט שיאפשר לו ולמשפחתו להגיע ארצה בצורה חוקית.
החל משנות השישים המאוחרות, בחצר משפחת אהרון ושמחה חבה בשיכון מזרחי א' במגדיאל, שכן טאבון שהיה פעיל רק יום אחד בשנה.
בכל י"ד בניסן, ערב פסח, בשעות הבוקר המאוחרות, היו נאספים סביב הטאבון הגברים שבמשפחה וכמה שכנים תושבי השכונה, ומכינים מצה שמורה לערב החג. הרב רפאל ביטון, שכיהן החל מתחילת שנות החמישים כרבה האהוב של מגדיאל (ואחר כך למשך שנים רבות כרבה הספרדי של הוד השרון), היה אחראי על הכנת המצרכים וחלוקתם.
משפחת לוי הצעירה – ניסים, שושנה וראובן בנם בן השנה – עברה להתגורר בפרדסיה, שאז עוד כונתה 'שכונת יונה', באביב 1946. באותם ימים כללה השכונה הקטנה כעשרים משפחות בלבד, כולן מקרב יוצאי תימן, ומשפחת לוי חברה אליהן במסגרת מהלך יזום לעיבוי הישוב.
"בתקופתי, ילדים בגיל הגן לא הורשו להשתתף בליל הסדר", מספרת נעמי צעירי (לבית מנהיימר) שנולדה וגדלה בשנות הארבעים והחמישים בקיבוץ גליל ים. "אני מניחה שהמבוגרים לא רצו שנפריע לסעודה ובעיקר לטקס הארוך של קריאת ההגדה הקיבוצית. כבכל ערב נשלחנו גם ביום זה לבית הילדים והתארגנו לשינה בהשגחת מבוגר אחראי. אני הייתי 'ילדה טובה ירושלים', אבל בשכבת הגיל שלי היו כמה שובבים נועזים. בליל סדר אחד…
"בשואב האבק שלי", כך מספרת האמנית רחלי רוגל, "תמיד מוצאים אוצרות: חוטים, שאריות בד קטנות, חרוזים וכפתורים. גם בבית אבי היו אוצרות בתכולת שואב האבק. אבי, מנחם מפטש, יליד בגדד, היה צורף. בתקופה מסוימת עבד גם בבית ובתום כל יום עבודה היה שואב את פירורי הזהב שנשרו משולחנו אל הרצפה. את שקיות שואב האבק היינו שומרים ומעבירים למפעל שניפה עבורנו את הזהב משאר הפסולת.
ארבע מצוות בחג הפורים, ארבעתן מתחילות באות מ': מקרא מגילה, משתה ושמחה, משלוח מנות איש לרעהו, מתנות לאביונים. במושב אבנ"י אית"ן שברמת הגולן, ייסדו התושבים מסורת מיוחדת לקיום המצווה השלישית, משלוח מנות.
אוסף התמונות שלפנינו הובא למרכזי התיעוד של 'ישראל נגלית לעין' באדיבותן של רות דיין וראומה ויצמן לבית שוורץ ומועלה לאתר 'ישראל נגלית לעין' לכבוד יום הולדתה ה-102 של רות דיין.… קראו עוד אלבומים משפחתיים של רות דיין
