הורדה
בשנת 1960 הוקם לראשונה בקרית שמונה בית ספר תיכון ושמו – 'מעלות'
בשנה הראשונה כלל בית הספר רק כיתה אחת – מקצועית. בשנה השנייה נוספה כיתה עיונית. תלמידי הכיתה המקצועית סיימו לימודיהם בסוף כיתה י', ותלמידי הכיתה העיונית, מעטים יחסית, המשיכו עד לקבלת תעודות הבגרות בסוף כיתה י"ב. בכיתה י"א התפצלה הכיתה לשתי מגמות: הומניסטית ומתמטית- פיסיקלית.
ד"ר שמעון גולן, אז שמעון גולדנברג, בוגר המחזור השני של בית הספר, נזכר במורים שליוו את שנותיו כתלמיד:
"בשנתיים הראשונות, טרם הפיצול למגמות, לימד את כולנו מתמטיקה מורה מהיישוב הטבעוני אמירים. הטבעונות היתה נדירה והרבה פחות מקובלת ממה שהיא היום, לנו התלמידים כל העניין נראה מעט מוזר. בימי ראשון היה מגיע המורה עם מזוודה גדולה, התלמידים החליטו שהיא מלאה בירקות…
המורה להיסטוריה, בחור צעיר שזה עתה סיים את לימודיו באוניברסיטה, נכנס לכיתה ביום הראשון ללימודים והכריז "שמי יוסף ואני רשע מרושע!". במהלך השיעורים היה מקריא את החומר ואנחנו כתבנו. בבחינה הראשונה קיבלתי 65, וזה עוד היה, אוי לבושה, הציון הטוב בכיתה. עם הזמן הבנו מה דורש המורה ואיך ללמוד לבחינה, הציונים השתפרו והמורה שהציג עצמו כמרושע התגלה דווקא כמורה הנחמד ביותר. יותר מכל ההיסטוריה שלימד אני זוכר את הערב האחרון ללימודים, שבו הזמין אותנו, חלק מהתלמידים – לביתו. שם לראשונה, עם שבירת "הדיסטנס", העזנו לקרוא לו בשמו הפרטי, ולא "המורה" כמקובל. אני זוכר שהראה לנו עטיפת תקליט שקנה, והתוודה שבחר בו כי אהב את תצלום הבחורה על העטיפה…בסך הכל לא היה מבוגר בהרבה מאיתנו.
למורה לספרות היה מנהג מוזר: תוך כדי השיעור היה מסתובב בכיתה, מניח ידיו על השולחנות ומלטף בהן אגבית את פניו, תוך כדי דיבור. באחד הימים מרחנו דיו על אחד השולחנות, המורה הניח ידיו על השולחן ומרח את פרצופו בדיו, כך הוסיף להסתובב בכיתה, לא מודע למראה המגוחך…
עוד אנקדוטה שנחרטה בזכרוני: לשובב של הכיתה, רפי כנפו, היה מקום של כבוד באחת מפינות הכיתה – לשם נשלח כל אימת שעשה מעשי קונדס. באחת הפעמים, בעודו בפינה, הצביע ושאל את המורה: "המורה, אני יכול לעבור לפינה השנייה?". התפוצצנו מצחוק. אבל בסך הכל היינו ממושמעים למדי, ילדים טובים"
מיום היווסדו של בית הספר 'מעלות' הונהגה בו תלבושת אחידה. עבור התלמידים זה היה חידוש- בבית הספר העממי בקרית שמונה, כמו גם ברוב בתי הספר בארץ בשנות החמישים, לא הונהגה תלבושת כזו, משיקולי תקציב. המשפחות לא היו אמידות ולכל ילד היו רק בגדים מעטים. התלבושת האחידה ב'מעלות' כללה חולצה לבנה (מגוהצת!), חצאית כחולה לבנות, מכנסיים כחולים לבנים.
מדי פעם יצאו התלמידים לטיולים בארץ – מסע 'מים לים', צעדת ארבעת הימים המסורתית וביקור בקבר טרומפלדור, מדי י"א באדר.
כתמיד בטיולים, החויות רבות: באחת מצעדות ארבעת הימים, ירד גשם זלעפות. התלמידים פונו מהאוהלים ללינה במבנים באזור בית שמש, סוחבים איתם בקושי את השמיכות ואת שקי השינה, כבדי משקל בשל המים הרבים שספגו. בשל ארוע זה זכתה הצעדה לכינוי "צעדת הבוץ".
בתחילת כיתה י"א החל שמעון ללמוד במגמה המתמטית- פיזיקלית, שמנתה בשנתון שלו תשעה תלמידים בלבד: שבעה נערים ושתי נערות.
"המחנכת היתה לאה שטיינהארט-סלע, מורה לאנגלית. בעלה ויקטור, יליד אוסטריה, לימד אותנו פיזיקה. בצעירותם בארה"ב היו קומוניסטים ולבתם, שלמדה בשכבה מתחתנו, קראו קרלה, כמחווה לקרל מרקס. מכל מקום, שניהם היו מורים מעולים. בתחילת השנה למדנו על חשמל. יש בי התנגדות פנימית לכל דבר מעשי, והתקשיתי להבין את החומר. לאחר כמה שיעורים הזמין אותי המורה ויקטור אליו הביתה והסביר לי בסבלנות במונחים מתמטיים את ההקבלה בין נוסחאות החשמל לנוסחאות המכניקה, פתאום הכול נראה פשוט וקל.
המורה לפיזיקה ויקטור שטינהארט סלע, תיכון 'מעלות' בקרית שמונה, 1963-5
מתמטיקה לימד אותנו ד"ר אפרם, היה "פריק" של מתמטיקה. הוא הזמין אותנו לשיעורי העשרה אחר הצהריים, שכללו חידות מתמטיות ושעשועי אתגר למיניהם, אהבנו את זה מאד.
בסוף כיתה י"ב היה קשה להיפרד, נדברנו בינינו לשמור על קשר. התגייסנו לצבא, פנינו ללימודים, הקמנו משפחות. בשנת 2015, חמישים שנה לאחר סיום לימודינו בבית הספר התיכון, ערכנו שני מפגש מחזור מרגשים, שאליהם הזמנו גם את המורים. גם מפגשים נוספים נערכו לאורך השנים- הזדמנות להעלות זיכרונות מהעבר, לספר על ההווה, לקוות לטוב בעתיד…"
אלבום גולן-גולדנברג שמעון, קרית שמונה נגלית לעין. סייעה בתיעוד האלבום- תמי גיזונטרמן
