הורדה
השלג היה חלק בלתי נפרד מילדותו של יעקב למפרט (לימים נמרי), העיירה סקידל בפולין בה נולד וגדל היתה מכוסה לבן במשך שבועות רבים בחורף. יעקב וחבריו היו משחקים בשלג, בונים ממנו בובות, וגוררים זה את זה במזחלות.
כשבגר החליט יעקב לעלות לארץ ישראל. ביום חורפי ומושלג, בדצמבר 1932, התקבצו חבריו ומשפחתו של יעקב, בן העשרים ואחד אז, על מנת להצטלם למזכרת טרם נסיעתו. יום קר היה, וכל הנוכחים התעטפו במעילי צמר ופרווה ארוכים. יעקב נבדל מהם בלובשו מעיל עור קצר, מכנסיים צמודים ומגפי עור גבוהים.
יעקב עלה ארצה, התיישב בתל אביב, ובשנת 1938 התגייס לחיל הנוטרות. בשנת 1944, כשהיה מפקד תחנת הנוטרים בקרית ים, הכיר את חנה לבית טבצ'ניק, ילידת אוקראינה, ונישא לה. הזוג נמרי נשאר להתגורר בקרית ים בה גם נולדו שני בניהם, דוד ויוסי. הזכרונות מהחורפים המושלגים באירופה נראו כחלום רחוק, שלג לא ראו השניים מיום שעלו ארצה. מה רבה היתה ההפתעה בחורף 1950, עת הגיע השלג גם לקרית ים וכיסה אותה לבן.
בנו של יעקב, יוסי נמרי, מספר:
נולדתי בפברואר 1949, כך שאיני זוכר כמובן את הקריה מושלגת, הייתי אז פעוט, אבל הורי היו חוזרים ומספרים חויות מאותם ימים. אני זוכר את הסיפור על שכן, ידיד של אבי, אברהם סמורלי, שהגיע אל ביתנו נרגש בבוקר כשכל מה שהצליח לומר היה : "לבן! לבן! לבן! שו האדא?". כיליד עיראק שעלה לארץ הוא פשוט לא הכיר את התופעה, אין פלא שלא הבין מה רואות עיניו. אבי, שהיה כאמור "מנוסה" בענייני שלג, יעץ לשכן זה ולשאר השכנים לנער את ענפי העצים וכך הציל ענפים רבים מלהישבר תחת המשא הכבד.
באלבום התמונות המשפחתי שלי מצאתי שתי תמונות מחורף 1950. באחת עומדת אמי בחצר ביתנו המושלגת, ברחוב ביאליק 11, מחזיקה אותי בזרועותיה, הייתי אז בדיוק בן שנה, אחי דוד בן הארבע עומד לצידה.
בתמונה השנייה נראה אחי דוד על גבי מזחלת השלג שבנה לו אבי מקרשים שמצא, אני משער שאילתר על סמך זיכרונותיו ממזחלות השלג שבנו עבורו כילד בפולין.
מלבד הדאגה לעצים בחצר ביתנו דאג אבי גם לארנבים שגידלנו בחצר. הארנבים חיו בחצרנו במעין כלוב גבוה שהכין אבי מקרשים. המקום נקרא בפי כולנו "השפניה" למרות שגידלנו בו ארנבים ולא שפנים… הארנבים שימשו לנו למשחק וגם למאכל, זה היה נחוץ במיוחד בתקופת הצנע של שנות ה 50… בימי השלג בדק אבי שלשפניה שלום, ושהיא מכוסה היטב. כשפסק השלג התאושש גם התלתן שגדלנו בחצר ואבי יכל לקצור אותו בחרמש שהיה לו ולספק לארנבים גם אוכל.
שלג לא ירד מאז בקריית ים אבל הארנבים המשיכו להתרבות בחצר הבית עוד למעלה משלושים שנה, לשמחת ילדי המשפחה והשכנים. כשנפטר אבי בשנת 1982, כבר לא היה טעם בגידול הארנבים שהיו מזוהים איתו כל כך, בצער רב פירקנו את השפניה ומסרנו את דייריה הפרוותיים.
