פוטו(ב)לוגיה

אחת לחודש, בימי ראשון, מיד לאחר סיום חדשות הרדיו של השעה 21:00, נשמעה ברחבי רבבות בתים בישראל תרועת שופרות. הצליל המוכר, מתוך התהלוכה המלכותית באופרה 'אאידה' של ורדי, היווה את אות הפתיחה הדרמטי לאחת מתוכניות הרדיו המיתולוגיות ששודרו בארץ מאז ומעולם- 'מחפשים את המטמון'.

בכל תוכנית השתתף "מטמונאי", מאזין שנבחר מראש, הבקי בתולדות ארץ ישראל. המטמונאי קיבל לידיו כתב חידה שהיה עליו לפצח, בשידור חי, על סמך הידע האישי שלו ובעזרת המאזינים שהתקשרו לרדיו בעת השידור. פתרון כתב החידה הצביע על מקום כלשהו בארץ, שם הוצב איש רדיו מנוסה ואליו היו אמורים שליחיו של המטמונאי להגיע תוך פחות משעתיים. אם הצליחו בכך- קיבל  המטמונאי סכום כסף נכבד ביותר. מאזיני התוכנית סיפקו לו עצות לפיצוח כתב החידה, שניתנו חינם או בתשלום, לפי רצון המאזין. הסכום ששילם המטמונאי למאזינים נוכה מהשלל שגרף אם הצליח לפצח את החידה בזמן הנתון. בין המתקשרים היו גם אנשי שם שנהגו לציין כי מדובר בידע אישי.

בתחילת שנות השישים ערכו והגישו את התכנית נקדימון רוגל ויצחק שמעוני, וזכו להצלחה רבה. חיים יבין היה בדרך כלל "שומר המטמון" בשטח. בשנת 1969 הזמינה דרורה בן אב"י, מנהלת חטיבת התוכניות הקלות ב'קול ישראל', את מרדכי נאור וזאב ענר לערוך את התוכנית.

מרדכי נאור נזכר באותה התקופה:

"שמעוני עבר לטלוויזיה, נקדימון רוגל היה בשליחות בחו"ל ודרורה בחרה בזאב ענר ובי כצמד שיוביל את התוכנית. זאב היה אמור להוביל את הפן הרדיופוני ואנוכי –את נושאי התוכן. זאב ואני היינו ידידים בלב ובנפש, ואף עבדנו יחד בעיתונות הצבאית, הוא היה סגני כשהייתי העורך של 'במחנה נח"ל' ואיש רדיו מנוסה. אני באותם ימים לא נחשבתי עדיין למומחה בידיעת ארץ ישראל אבל דרורה חשבה שיש לי את הפוטנציאל המתאים ושנעבוד יפה יחדיו. היא צדקה.

ההכנה לשידור לכל אחת מהתוכניות היתה ארוכה ומאתגרת. אחת לשלושה חודשים ערכנו בחינות למטמונאים פוטנציאלים, שהרי לא כל ידען ואיש משכיל יכול היה להתמודד עם הלחץ בשידור חי.

את כתב החידה היינו כותבים "מהסוף", כלומר, מתחילים בבחירת המקום בארץ אליו יוביל כתב החידה. אחרי מלחמת ששת הימים, כשכל הארץ נפתחה בפני הישראלים, התרבו האפשרויות להטמנת המטמונים ויכולנו למקמם גם בשטחים החדשים, או המוחזקים, או המשוחררים… צריך לזכור שלמרות ששטחה של הארץ גדל עדיין היתה בה אווירה של מדינה קטנה, שבה כולם מכירים את כולם, או מכירים מישהו שמכיר… לתכנית היו מאות אלפי מאזינים והיה חשוב מאד שכתב החידה לא ידלוף עד לשידור. הצלחנו בכך.

משום שלמאזינים לתכנית היתה אפשרות לסייע למטמונאי בפתרון החידה, וגם לזכות בחלק מהכסף, ניסינו להיות הוגנים ולאפשר לכולם להתקשר, או לפחות למי שהיה ברשותו מכשיר טלפון אז… מסיבה זו שידרנו את התוכנית משלוש הערים הגדולות, לסירוגין, שכן לתושבי העיר ממנה שידרנו היה קל יותר להשיג קו לאולפן. בתל אביב ובירושלים היו אולפני רדיו של קול ישראל. בחיפה נאלצנו לאלתר אולפן ולארגן עשרות קווי טלפון. בערב התכנית הסענו אליו כ-30 טלפנים באוטובוס מירושלים.

בקרב צוות התוכנית נוצר הווי מרתק. משה טימור שידר בדרך כלל מהמקום שבו הטמנו את המטמון. משה חובב בילה עם המטמונאי או המטומנאית מצהרי יום התוכנית ועד לשידור התוכנית בבית מלון. זאב ואנוכי נהגנו להגיע אליהם לשעה שעתיים על מנת להכיר את המטמונאי או המטמונאית, ולפטפט מעט כדי להפיג את המתח. בשבע בערב התמקם כל אחד במקומו המיועד לשידור.

בעידן בו אנו חיים כיום, כשערוצי התקשורת רבים ומגוונים, קשה אולי למי שלא חווה את אותם הימים להסביר את עוצמתו של הרדיו ואת ההשפעה שהיתה לו. 'מחפשים את המטמון' היתה דוגמה טובה לכך: לא רק שמאות אלפי ישראלים הקשיבו לשידור החי, גם בימים שלפניו ואחריו עוררה התוכנית הדים- מאמרי עיתונות, מכתבים למערכת ולתחנה, פניות ותגובות מכל הסוגים- החל בתודות נרגשות וכלה בהתמרמרויות ואפילו בהשמצות, בנוסח "איך זה שבימים קשים אלה גורם 'קול ישראל' לאכזבה כל כך גדולה ומכשיל איש מוכשר". ואכן, היו הרבה הצלחות ו"פיצוחים" וגם כישלונות. בקיצור, פסטיבל אמיתי.

זאב ואני ערכנו את 'מחפשים את המטמון' ארבע שנים ורבע – בסך הכל 54 תוכניות. בתחילת שנות השבעים כבר נחשבתי לאיש-רדיו בעל ותק וניסיון והידע הרדיופוני סייע לי להשתלב באותה התקופה בגלי צה"ל".

'מחפשים את המטמון' שודרה בקול ישראל כשלושים שנה (בהפסקות) עד לשנת 1991. בשיאה היו לתוכנית כמיליון מאזינים (!). בעשר שנותיה האחרונות ערך והגיש אותה זאב ענר לבדו. מרדכי נאור המשיך את עבודתו ברדיו כסגן מפקד גלי צה"ל, ובשנים 1974-1978 היה מפקד התחנה. לימים הפך לאחד מהחוקרים המוכרים והמוערכים בנושאי ארץ ישראל, ופרסם עשרות ספרים. באחד מהם קיבצו הוא וחברו זאב ענר את כתבי החידה מהתכנית "מחפשים את המטמון". הספר ראה אור בהוצאת "תמוז" ולא אחת נערכו על סמך הרשום בו משחקי חידה ביישובים שונים.

אלבום ד"ר מרדכי נאור ומשפחתו, 'רחובות נגלית לעין'

סייעו בתיעוד האלבום: גליה פרחי ושולמית מוסקונה