פוטו(ב)לוגיה

משפחת לוי הצעירה – ניסים, שושנה וראובן בנם בן השנה – עברה להתגורר בפרדסיה, שאז עוד כונתה 'שכונת יונה', באביב 1946. באותם ימים כללה השכונה הקטנה כעשרים משפחות בלבד, כולן מקרב יוצאי תימן, ומשפחת לוי חברה אליהן במסגרת מהלך יזום לעיבוי הישוב.

המשפחה קיבלה דונם של אדמה ובית דו משפחתי בן חדר קטן אחד ומטבחון; בית השימוש שנבנה בחצר שימש ארבע משפחות. שנה לאחר המעבר לפרדסיה נולדה הבת אלישבע, המתגוררת במקום עד היום, וכך היא מספרת:

"הוריי גידלו שבעה ילדים, בתנאים לא פשוטים, אבל תמיד הסתדרנו. היינו משפחה מלוכדת ואוהבת. נעים ושקט היה בבית, שקט כל כך שלעיתים אפשר היה לעבור מחוץ לבית ולחשוב שהוא ריק מאנשים… הכל נעשה בנחת ובמתינות. אמי היתה אשה מקסימה, אוהבת ותורמת בצנעה לזולת. עקרת בית חרוצה, שעבדה גם בקטיף בעונה וניקתה בתים במושבים הסמוכים של ה"שיכנאז", כפי שקראה להם. יחסים נהדרים נרקמו בינה לבין מעסיקיה, לעיתים היו באים לביתנו לאכול לחוח, פיתה תימנית, ומתפלאים מהיכן יש לאמא סבלנות לעשות את כל החורים…"

לקראת חג הפסח נוספו לעבודות השגרה משימות נוספות ובראשן הניקיונות, ביעור החמץ והגעלת הכלים. במרכז היישוב הקטן, שהיה אז רובו חולות ללא כביש, הבעירו מדורה ועליה העמידו דוד גדול עם מים. כל משפחה היתה צוררת בשק את כלי הבישול, הצלחות והכוסות ומגיעה למקום על מנת להגעיל את הכלים.

במלאכת ניקיון הבית השתתפו כל הילדים. אלישבע נזכרת שאת כיסאות העץ גירדו בסכין כדי לוודא שאין חמץ בין הסדקים, את מזרוני הקש ומיטות הסוכנות הוציאו לאיוורור בחצר. את הרצפה שפשפו, וגם את הקירות.

"לאחר כל ההכנות והניקיונות", צוחקת אלישבע, "הבישול לארוחת ליל הסדר כבר נראה קל ופשוט. הסעודה כללה "פתות" – מרק תימני לתוכו מפוררים מצה, שהיה אהוב מאוד על כולנו, תפוחי אדמה, חילבה וסחוג. על השולחן הונחו זרוע, מרור, מצה, ביצה ו"דוקה", היא החרוסת התימנית, העשויה מתמרים, צימוקים, יין ושומשום קלוי טחון. בפח זיתים בישלנו ביצים קשות. בסיר גדול הוכן המעדן שכולנו חיכינו לו: בשר זרוע בקר מבושל, עם בצל מטוגן, ירק ותבלינים.

בשנים הראשונות בפרדסיה נהגו הוריי לחגוג את ליל הסדר עם שכניהם הטובים, סעידה ושלום מוצרפי, שהיו קרובים כבני משפחה. לאחר מכן היתה תקופה שהוזמנו לבית מרים ושאול ("דוחמי") לוי, אני זוכרת אותנו נושאים סירים גדולים עם תבשילים לבית המארחים, שגם בו היה מכל טוב. החל משנות השישים המאוחרות חגגנו בבית הוריי, עם אחיה של אמי, שאול ושמואל, ובני משפחתם.

ליל הסדר נערך בביתנו הצנוע לפי מנהג חכמינו, בישיבה נמוכה בהסבה. המבוגרים ישבו על מזרונים, שעונים על כריות. הילדים על קרש עץ מכוסה בשמיכה. כשולחן ארוך לידו נוכל לשבת כולנו שימשה לנו דלת שהיינו מורידים מהצירים, מניחים על בלוקים ומכסים במפה. החלק המהנה ביותר מבחינתנו הילדים התממש בשירת "דיינו", עת היו המבוגרים מרימים גבוה את שולחן "הדלת" תוך כדי חיוך רחב ושירה אדירה, בהטעמה תימנית כמובן. היינו ועודנו משפחה מזמרת.

בנוסף למטעמים הנחנו על שולחן החג קופסא מלאה בחול. בקריאת עשר המכות היה אבי מטפטף מהיין לחול עשר פעמים, טיפה בכל מכה. בסיום קריאת עשר המכות הייתי לוקחת את הקופסא ומשליכה אותה מעבר לחצר הבית.

מתחת ל"שולחן הדלת", לצדה של אמי, שכן לבטח הסיר עם בשר הזרוע. לימים, כאשר נישאתי והקמתי משפחה, היה זה המקום החביב על בני הבכור אמיר, נכדה הראשון של סבתא שושנה. הוא היה מתיישב לידה וזוכה לטעימות מהסיר עוד הרבה לפני 'שולחן עורך'…"

שנים רבות חלפו מאז היתה אלישבע ילדה. המשפחה התרחבה וגם הבית גדל, סבתא שושנה זכתה לארח עוד עשרות ארוחות חג בביתה וגם ללמד את בני משפחתה את סודות הכנת מאכלי הפסח הייחודיים.

שושנה נפטרה בשיבה טובה לאחר חג הפסח האחרון, ב-10 באפריל 2018. השנה ייערך ליל הסדר לראשונה בלעדיה, אך כמו תמיד – בביתה.

אלישבע שמחה לקראתו ולא נרתעת מההכנות. "צמרת, בתי", כך היא מספרת, "שואלת אותי מתי הארוחה. ואני עונה לה: זו לא ארוחה, זה ערב! חוגגים ושרים אצלנו עד אחרי חצות. לערב החג הוספנו מנהגים ומסורות משלנו: אנו מכינים חידונים לילדים, בעלי משה עוטף עצמו בסדין ומגיח כאליהו הנביא, לשמחת כל הנכדים. אני ממשיכה במנהג שייסד דודי שאול כשהייתי קטנה: שמה את מצת האפיקומן על השכם ומודיעה לכולם שאני עולה ארצה. כל הנוכחים מפצירים בי להישאר ואני עונה להם: לא! עולה לארץ ישראל! ואז יוצאת מהבית, חוזרת דרך הדלת השנייה, מחביאה את האפיקומן וחוזרת לשבת ליד בני משפחתי האהובים. המסורת היא מסורת, רק הכיסאות החליפו את המזרונים וכבר אין צורך לפרק שום דלת מציריה, כולנו מסובים סביב ארבעה שולחנות גדולים.

לצפייה באלבום שושנה לוי, פרדסיה נגלית לעין, תיעדה: לאה לוי