הורדה
"למדור לחיפוש קרובים הגיעו ידיעות ופריסות שלום מאת קרובים וידידים מהארץ ומהעולם"- משפט פותח זה של פינת הרדיו 'מי מכיר מי יודע', או בשמה המוכר והלא רשמי, 'המדור לחיפוש קרובים', נחקק היטב בזכרונם של רבים.
החל מסוף שנות הארבעים, ובמהלך שנות החמישים והשישים, שידרו קרייני הרדיו רשימה ארוכה של שמות עולים ושורדי שואה, תושבי ישראל והתפוצות, המחפשים מידע וקשר לבני משפחה, חברים או מכרים. השמות הועברו לרדיו ע"י המדור לחיפוש קרובים בסוכנות היהודית, שהיה הגוף שריכז את הפניות והמידע. הפינה שודרה כמה פעמים בשבוע, מיד בתום מהדורת החדשות.
חסידה קוה, אז פשחצקי, זוכרת את הדממה שהיתה משתררת בבית כל אימת שהקשיבו בני המשפחה לשידור, וכך היא מספרת:
"גרנו ברחוב מעלה הבנים ברמת גן, בבית דו משפחתי. מקלט הרדיו ניצב על המזנון בסלון, לצד בר משקאות צנוע, חפצי נוי וקערות קריסטל. הוא לא היה גדול מאד, אבל היה, ללא ספק, החפץ החשוב ביותר בסלון.
כמה דקות לפני השידור היינו מביאים כסאות מפינת האוכל ומתיישבים סביב הרדיו. בשנות השישים הייתי נערה, אחיי זאביק ועמי היו ילדים קטנים, אבל גם הם שמרו על שקט מופתי בזמן השידור. ידענו שהוא חשוב מאד להורי, וגם הבנו מדוע. על קורות הורי במלחמה לא דיברו בדרך כלל איתנו הילדים, מסיבות מובנות, אבל נושא השואה ריחף כל העת באויר…
לשמות האזינו הורי, אלכס ובתיה, במתח ובקשב רב, אולי יכירו מישהו. מידע רלבנטי נדון במפגשים אקראים עם ניצולי שואה ברחוב ביאליק, במכולת, ובאזור בית הכנסת הגדול, שם נהגו הורי להסתובב בשבתות. הם לא היו דתיים אבל זו היתה הזדמנות לפגוש את ה "שטעייטישע"- בני העיירה מפולין, או את ה"ברגן בלזענער"- ניצולי השואה אותם הכירו במחנה העקורים ברגן בלזן. היו שנים שחיפוש קרובים היה שיחת היום, בכל ארוע חברתי נהגו לשאול: "ראית..? שמעת..?"
אמי קיותה למצוא בעזרת הפינה ברדיו את שני אחיה, אתם נותק הקשר במהלך המלחמה. אבי חיפש קרובים רבים ממשפחתו העניפה. דודתי אלה, ששרדה יחידה מכל בני משפחתה, לא החמיצה כמעט אף שידור, קיותה נואשות למצוא את אחיה שברח בתחילת המלחמה מגטו לודז', ומאז לא נודעו עקבותיו. רב רובן של ההאזנות הסתיימו במפח נפש, הורי לא זיהו אף אחד מהשמות שהוקראו. למרות זאת לא איבדו תקווה.
באחד הימים בתחילת שנת 1965, השמיע הרדיו: "בריש וולפוביץ' פשחצקי מחפש מישהו מבני משפחתו". אבי נראה המום ומבולבל. בריש היה שם אחיו, איתו נותק הקשר בתחילת המלחמה. את השם וולפוביץ' לא הכיר. מכשיר טלפון לא היה אז בביתנו ואבי מהר עם המידע לרחוב ביאליק 114, שם גרו, באותו הבנין, שלושת אחיו- משה יוסל, הרמן ושרוליק, עם משפחותיהם. דודה אלה, אשתו של דוד הרמן, שמעה כמובן גם היא את השם ברדיו, וכל בני המשפחה כבר היו מכונסים יחדיו. לאחר דיון קצר ונרגש החליטו לפנות לסוכנות ולנסות לאתר מידע נוסף. האח הבכור והאמיד, משה יוסל, הודיע שאם אכן יתברר שמדובר באחיהם האובד יסעו הוא ואשתו לאוקראינה על מנת להפגש עמו.
בשבועות שלאחר מכן בררו האחים מידע נוסף על בריש דרך המדור לחיפוש קרובים ויצרו עמו קשר. אז גם הסתבר פשר השם 'וולפוביץ' שלא הכרנו. מסתבר שבריש חשש להזדהות באוקראינה כיהודי ולכן בשנים שגר שם שינה את משפחתו. 'וולף' היה שם אביו, סבי, ולכן בחר בשם הנפוץ 'וולפוביץ"- בנו של זאב"
חוה גוברמן, אז פשחצקי, בתם היחידה של הרמן ואלה, נזכרת גם היא בימים אלו:
"דודי משה יוסל ואשתו לאה התארגנו לנסיעה. קנו מתנות בלי סוף- מוצרי מזון וממתקים, בגדים טובים, ארזו מזוודה מלאה עבור בריש ומשפחתו. צריך לזכור שהנסיעות לחו"ל לא היו אז דבר שבשגרה כמו היום, היה גם צורך באישורים מיוחדים לנסיעה לברית המועצות הקומוניסטית, אך ברור היה שלמען מטרה כזו יש לעשות את המאמץ"
באביב 1965, כמעט 25 שנה לאחר שנפרדו, נפגשו האחים משה יוסל ובריש ונפלו זה על צווארו של זה. בריש הכיר לאחיו ולאשתו את בני משפחתו. את המעמד הנציחו בתצלום מרגש שנמצא באלבום התמונות המשפחתי של חסידה. תצלום נוסף מנציח את הטיול ללניגנרד אליה נסעו בני המשפחה כמה ימים לאחר מכן. חסידה וחווה זוכרות שתיהן את הגלויות ששלחו משה יוסל ולאה מאוקראינה לבני המשפחה שנותרו בארץ. כששבו לארץ לאחר כשבועיים התכנסו כולם על מנת לשמוע את הסיפורים מהמפגש המרגש ומהטיול.
בשנת 1971 עלה בריש ארצה, בהמשך הגיעו גם אשתו ואחותה. ארבעת אחיו עשו כל שביכולתם להקל על ההשתלבות בארץ, החל מאירוח בריש ללינה בביתם וכלה בעזרה במציאת עבודה. בשלב מסוים עבר בריש לגור בדירת סוכנות קטנה בבני ברק, אותה חלק עם שותף, טוליק גוברמן שמו. לטוליק הכיר בריש את אחייניתו חווה, בתו של אחיו הרמן, הכרות שהובילה לנישואים.
הקשר בין חמשת האחים פשחצקי, נמשך עוד שנים ארוכות, גם לאחר שבריש ואשתו עברו לגור בארה"ב, ליד בתם ומשפחתה.
בזכות המדור לחיפוש קרובים מצאה דודה אלה את אחי אביה. גורלו של אחיה שלה לא נודע עד היום, כמו גם גורלם של שני אחיה של בתיה, אמה של חסידה.
בשנת 1968 תמו שידורי הפינה ברדיו, מאחר והוחלט שתמו הסיכויים למצוא עקבותיהם של שורדי שואה נוספים. בשנת 2007 חודשה הפינה באותה מתכונת ובאותו שם- 'המדור לחיפוש קרובים'. מאזיני הרדיו נעזרים בה גם היום לאיתור נעדרים בקרב, קרובי משפחה ומכרים עימם נותק הקשר בתקופות שונות ובנסיבות שונות.
שני מקלטי הרדיו, באמצעותם נוצר הקשר עם בריש פשחצקי, האח האובד, עדיין קיימים. בסלון ביתו של אלון קוה, בנם של חסידה ויהודה, ניצב המקלט שהיה בבית הוריה של חסידה. כשנפטרו ביקש אלון לשמור את מקלט הרדיו כמזכרת.
אלעד גוברמן, בנם של חוה וטוליק, ביקש אף הוא לשמור את מקלט הרדיו של סבו וסבתו, ואף שיפץ והשמיש אותו. מקלט הרדיו נדד בין דירות שכורות עם אלעד וכיום הוא מוצב בסלון בית משפחתו בסידני, אוסטרליה.
