הורדה
היו לבן-צבי עיניים טובות", מספרת שמחה צרפתי (אז שמחה סיטבון), כשהיא נזכרת בפגישה בבית הנשיא, בה השתתפה יחד עם חבריה לחברת הנוער 'סנונית'. "אחת מחברות הקבוצה שלנו, ילידת מרוקו", היא מוסיפה, "התפלאה שבית הנשיא צנוע כל כך. היה ידוע שהנשיא ואשתו הם אנשים צנועים אבל לא ידענו עד כמה. אני זוכרת שאמרה: חשבתי שהנשיא הוא כמו מן מלך, אצלנו במרוקו המלך גר בארמון…".
שלום לוי, גם הוא חבר 'סנונית', זוכר כי באותו המפגש "הנשיא בן-צבי התענין בשלומנו. הוא עבר בינינו ולחץ לנו יד, פנה לכמה מאיתנו ושאל שאלות: מאיפה עלית לארץ? היכן מתגוררים עכשיו ההורים? ביקש שנספר לו על חברת הנוער בקיבוץ. סיפרנו לו שחצי מהיום אנו לומדים, וחצי עובדים. הוא ביקש שנפרט על הווי החיים שלנו, נראה היה שבאמת אכפת לו מאיתנו".
חברת הנוער 'סנונית' נוסדה בשנת 1960 ומנתה כארבעים נערות ונערים, בני עדות המזרח ברובם, שקובצו לחברת נוער ונקלטו בקיבוץ שדות ים, הסמוך לקיסריה.
את הביקור בבית הנשיא בירושלים ערכו חברי הקבוצה בתחילת שנות השישים, במסגרת צעדת 'ארבעת הימים' בה השתתפו. בפגישה העניקו בני הנוער לנשיא מגן של עץ ונחושת, יציר כפיהם.
שלום לוי ואשתו מזל (אז מזל יונה), שהיו חברי קבוצת 'סנונית' והפכו לחברי קיבוץ שדות ים, מספרים כי את המגן יצרו שני חברי הקבוצה, פרוספר אוחיון ויעקב דורי. השניים היו בעלי 'ידי זהב' וכישרון מעולה לציור. פרוספר היה מגלף בעץ.
שלום זוכר שהתיעצו עם מורתם לאמנות, יונה אשל, לגבי יצירת המגן, והיא זו שהציעה לשלב בו מוטיבים הקשורים לקיבוץ ולהווי חייהם. ועדת התרבות של הקבוצה, ושלום ביניהם, העלו את ההצעה בפני שאר חברי הקבוצה, והיא התקבלה פה אחד.
על משטח הנחושת נחרטו העמודים המסמלים את עתיקות קיסריה, השוכנות צמוד לשדות ים. ב-1959, שנה בלבד לפני שגובשה קבוצת 'סנונית', חשפה משלחת ארכיאולוגים את התאטרון העתיק המפואר של קיסריה, ובעקבותיו נחשפו ממצאים רבים נוספים. עוד מימיו הראשונים של הקיבוץ היה ברור לכל שהאזור זרוע ממצאים חשובים, אוצרות של ממש. בשנות השישים הגיעו לשיא התגליות, העניין והעיסוק בעתיקות שנחשפו. המגן שנוצר בתקופה זו מדגים זאת.
יונה אשל, המורה לאמנות, עודנה מתגוררת בקיבוץ, כיום היא בת 95. יונה נזכרת בשעות בהן שוטטה ברחבי הדיונות הסמוכות לשדות ים, לבדה ועם תלמידיה. בשיטוטים אלו מצאו מטבעות עתיקים, שברי מוזאיקה וזכוכית רומית. את הממצאים שילבו בעבודות האמנות שיצרו, "ברוח חופשית" כהגדרתה. "לא הייתי מורה שעומדת ומרצה, לימדתי מיומנויות כגון ריקוע על נחושת, אבל העדפתי שהתלמידים ייצרו אמנות לפי רצונם, לפי מה שהרגיש להם נכון ומתאים".
בנוסף לעמודים נחרטו על המגן גלי ים וסירה. הים היה ועודנו חלק בלתי נפרד מהווי הקיבוץ, ולא בכדי מופיע גם בשמו, 'שדות ים'. הקיבוץ הוקם בתחילה כקיבוץ המבוסס על דייג, ולאחר מכן גם על שייט. בין השנים 1948-1943 שימש הקיבוץ כבסיס הפלי"ם – הפלוגה הימים של הפלמ"ח, ומעפילי חמש ספינות אף הצליחו באותן השנים לרדת אל חופי הקיבוץ.
הסירה הנראית במגן מסמלת את הסירה שקיבלו חברי 'סנונית' מעליית הנוער. בסירה זו, נוסף לשלוש סירות נוספות, אף שטו חברי הקבוצה לקפריסין, במסע שייט שהוביל שמעון בובר, המורה המיתולוגי לספורט ולימאות. שלום לוי נזכר בדרך הייחודית בה לימד בובר את תלמידיו לשחות: הוא לקח אותם בסירה אל הים וביקש מהם לקפוץ למים, "וכך זה עבד, מסתבר, כולנו למדנו לשחות…"
על התקופה בה בילו בקיבוץ מספר ירוחם קיים, גם הוא מחברי 'סנונית': "לא היה קל בהתחלה. היינו כבני 13 בסך הכל, ללא הורים. הגענו לקיבוץ ללא המשפחות שלנו, רובן ככולן קשות יום. הוריי היו ניצולי שואה, הייתי בין הבודדים האשכנזים. רוב חבריי וחברותיי לקבוצה היו בני עדות המזרח, לי עשו 'עירוי דם מרוקאי'… התגבשנו מהר. הקיבוץ, להרגשתי, קיבל אותנו בידיים פתוחות, השקיעו בנו. זכורים לי במיוחד המטפלת מזל סרי והמדריך יצחק חן, או כפי שקראנו לו 'חלבי', בן הקיבוץ, הוא השקיע בנו את הנשמה. המורות מרים נאמן וחדוה וגמן החדירו בנו ערכים: חריצות, עבודה קשה, ערבות הדדית, אהבת העם והמולדת. הפנמנו ויישמנו. גם על המגן שהבאנו לנשיא בן צבי חרטנו 'לגאוות המדינה', אז זה היה מקובל מאד, האמנו בזה.
גם אנחנו השתדלנו מאוד להוכיח לכולם שאנחנו שווים את ההשקעה בנו, שאנחנו טובים וראויים להיות חלק מהקיבוץ. לא במקרה נותרו רבים מאיתנו חברי 'שדות ים'"
