הורדה
השלג הכבד שירד בחלקים נרחבים של ישראל בחורף 1950 הפתיע את כל תושבי הארץ. עבור חלקם היתה זו הפעם הראשונה בה חזו בתופעה.
אלכס רינגר בן החמש ואחיו אדם בן השבע, התגוררו אז עם הוריהם בבית דו־משפחתי ברחוב גלבוע בשכונת נווה־שאנן, חיפה. בימים רגילים, בשעות אחר הצהריים, לאחר תום הלימודים בגן ובבית הספר, היו משחקים ברחוב עם חבריהם ומשוטטים בטבע הסמוך לביתם, בשדות הבור הנרחבים שבין רחוב גלבוע לפינסקר. ככל ילדי השכונה, 'מחבואים' היה המשחק האהוב עליהם, אך גם 'תופסת', 'קלאס', 'בלוֹרות' ושאר משחקי ילדות מילאו את זמנם הפנוי. בינות לשיחי אלת המסטיק, קידה שעירה, סירה קוצנית ושאר צמחי הכרמל, חיו צבים וקיפודים. גם תנים היו באזור וחיות אחרות.
באותו השבוע של שלהי ינואר 1950 שינה רחוב פינסקר פניו והפך כולו לבן. אלכס ואחיו אדם יצאו נרגשים אל השלג. עימם יצא אביהם, משולם רינגר המכונה "שילק", מצוייד במצלמת ה"קונטקס 35" שלו להנציח את המאורע.
וכך מספר אלכס:
בתמונה ניתן לראות את אחי ואותי, צועדים במורד הכביש המכוסה כולו בשלג. משני צדיו השדות בהם נהגנו לשחק שכוסו לבן. צעדנו בשלג שהגיע לנו עד הברכיים. על ראשינו חבשנו כובעי בֶּרֶט שקנו לנו ההורים, עטופים במעילי צמר, ומתחתם סוודרים שאימי, מרים, סרגה לנו. את הצמר היתה קונה בחנות צמר בשכונה וסורגת מינֵי לבוש לפי דגמים מחוברת סריגה. אהבתה לסריגה הביאה את אבי כמה שנים לאחר מכן להזמין לה מחוץ לארץ מכונת סריגה ידנית שבעזרתה יכלה לסרוג בנקל שורה אחר שורה בהעברת ידית מצד לצד.
האחים אדם ואלכס רינגר לבושים בסוודרים תואמים שסרגה להם אמם מרים, מביטים במגזין המציג תמונת דוגמן לבוש כמותם.. צולם במרפסת ביתם ברחוב גלבוע 40, חיפה. 1949. צילם: האבא, משולם רינגר
מכל מקום, באותו יום בשלג היינו לבושים היטב. אבי צילם אותנו, שני ילדים במרחב שכולו לבן. כמה ימים לאחר מכן פיתח את התמונות במעבדה שלו בבית. אבי היה מהנדס מכונות ותעשיין רב המצאות. צילום היה התחביב העיקרי שלו. את הפילם נהג לקנות בגלילים של 30 מטר אצל 'פוטו בן גד' בהדר ואת שאר הכימיקלים בחנות ממול. הדפסת התמונות מהנגטיבים היתה אירוע משפחתי משותף אצלנו, והתבצעה בדרך כלל בערב שבת, לאחר הדלקת הנרות והארוחה המשפחתית. אבא הציב את מכשיר ההקרנה מתוצרת "קודאק" על השולחן במטבח, ואת קערות הפיתוח על השיש. החלונות הואפלו ורק אור בטיחות אדום חלש איפשר להורים להסתדר בחשכת החדר. אבא היה מקרין את הפילם על נייר הצילום, ואמא היתה ממונה על הטבלת נייר הצילום בקערות הפיתוח, עד לשטיפה הסופית. בכל פעם שהופיעה התמונה על פני הנייר בקערת הפיתוח, היה זה בעיניי כמעשה קסם. בסיומו של הערב הושרו התמונות במים, ויובשו בשבת בבוקר על סדין לבן בסלון. מספר שעות לאחר מכן יכולנו כולנו להנות מהתוצאה ולהתפעל. כשבגרנו קצת למדנו גם אנחנו, הילדים, את המלאכה, וסייענו לאבינו במעשה הקסמים שלו. מאז בר המצווה שלי, עת קיבלתי מדודי מצלמת 'זורקי־4' במתנה, הפך הצילום לחלק בלתי נפרד מחיי. אני עוסק בצילום באהבה ובעניין רב ותפקידי כרכז "נשר נגלית לעין" מזמן לי הזדמנות להעמיק ולחקור בנושא דרך תצלומים של אחרים.
אשר לשלג – מאז 1950 לא נראה כזה על הכרמל, אבל חורף יש, וגם נכדיי עוזבים לשמחתי את המסכים ויוצאים לשחק בחוץ מדי פעם. את נכדתי יובל לימדתי להכין סירות נייר ולהשיט בשלוליות; רק לנעול מגפיים וזהו זה, משחק מן הטבע.
