מאמרים

אמי אסתר נולדה ב-15.3.1922 בהמבורג שבגרמניה להוריה, אנה ופריץ ורבורג. פריץ נולד בשנת 1879 בהמבורג ואנה נולדה בשנת 1892 בשטוקהולם, שבדיה. משפחת אמה של אנה, אלן, הייתה משפחת יוספסון, אחת ממשפחות היהודים הוותיקות שגרו בשטוקהולם. אביה של אנה, זיגפריד היה ממשפחת ורבורג.

משפחתו של סבא פריץ, משפחת ורבורג, הייתה אמידה, והם גרו בבית עץ על גדות נהר האלבה. לסבא הייתה אחות תאומה – לואיזה ועוד ארבעה אחים בוגרים. סבא, עבד בבנק של המשפחה, בנק ורבורג.

סבתא אנה משטוקהולם רצתה להיות גננת ונסעה להמבורג, כיוון שבשבדיה לא היה סמינר לגננות ללמוד שם. היא הכירה את סבא פריץ, והם התחתנו ב-1908. סבתא עבדה כגננת, ושם נולדו הבנות, אינגריד (1910) אווה (1912) ואסתר אמי (1922). סבתא אנה הייתה עסוקה בהקמת גני ילדים והייתה יושבת הראש של הגננות בהמבורג.

בשנת 1933, עם עליית הנאצים לשלטון, אסתר סבלה מהצקות בבית הספר והוריה החליטו לשלוח אותה לפנימייה בהולנד, שאחד מבני דודיה לימד שם. חרף עליית הנאצים לשלטון. סבא וסבתא לא מיהרו לעזוב את גרמניה, אף כי חלק מאחיו של סבא עזבו לאנגליה ולארה"ב. בליל הבדולח אסרו את סבא פריץ, אך בעזרת קשרים שהיו לו הוא שוחרר מבית הסוהר, והוא וסבתא מיהרו לעזוב את גרמניה בספינה האחרונה שיצאה מגרמניה לשבדיה. במשך כל תקופת המלחמה הם חיו בשטוקהולם. אימא אסתר עברה מהולנד לשטוקהולם, ושם שהתה במשך כל מלחמת העולם השנייה.

סבא זאב (וילי) נולד באסן שבגרמניה ב-19.5.1913 להוריו, אנה ומרקוס שמולוביץ. הוריו של אבא היו חילוניים. בשנת 1915 עברה המשפחה מאסן לגור בעיר ויטן שבגרמניה. לאבא הייתה אחות צעירה, הילדה.

בשנות נעוריו הצטרף אבא לתנועת ה"חלוץ" בעיר ויטן, למד עברית ושאף לעלות לישראל. כיון שלא היו די סרטיפיקטים לעלייה לארץ, נשלח אבא על ידי תנועת ה"חלוץ" לחוות הכשרה בשבדיה לעבודה בחקלאות כהכנה לעלייה לארץ. הוריו של אבא, מרקוס ואנה, נשארו בגרמניה ונספו בשואה.

בשנת 1936 עבד אבי זאב בדרום שבדיה בחקלאות בתנאים קשים. אחר כך, בשנת 1940, עבר לשטוקהולם, עזר בקהילה בלימוד עברית. מאוחר יותר, בשנת 1944, עזר בקליטת הפליטים, שהגיעו אחרי המלחמה ממחנות הריכוז. בשטוקהולם הכיר את אמי דרך אחותה אווה, שעבדה עמו.

הורי התחתנו ב-1945 בחתונה אזרחית בבית העירייה בשטוקהולם. הם יצאו לירח דבש, אך מיד בתחילתו הזעיקו את אבא לבוא לטפל בפליטים שהגיעו מהמחנות. בשבדיה נולדו אחי בנימין ואחותי תמר.

הוריי עלו לארץ ב-1949 ורצו להגיע לקיבוץ. הם הגיעו לקיבוץ גל-עד, כיוון ששם היו אנשים שהוריי הכירו מגרמניה ומשבדיה. בשביל אמי המעבר לקיבוץ לא היה פשוט. היא לא שלטה בעברית והייתה צריכה להסתגל לחיים פשוטים בצריף עם עכברים. את הילדים, בני ותמר, הייתה צריכה להעביר ללינה המשותפת. אף שאמי הייתה גננת מוסמכת, לא אפשרו לה לעבוד בקיבוץ מאחר שלא ידעה עברית היטב, והיא נשלחה לעבוד במעברה הסמוכה לקיבוץ. ב-1951 נולדתי אני, ניבה, וב-1957 נולד אחי דוד.

אבא ואימא לא היו מרוצים מהטיפול בילדים ומהחיים החברתיים, ואחרי עשר שנים החליטו לעזוב את הקיבוץ. והגיעו לבאר שבע, ושם מצא אבא עבודה במשרדים של מפעלי ים המלח. בבאר שבע גרו שש משפחות שעזבו את גל-עד, וכך הייתה לנו חבורה שעמה נפגשנו, טיילנו ויחד חגגנו את החגים.

בשבילי המעבר מהקיבוץ לעיר היה כמו לעבור לארץ אחרת. מחיים בבית הילדים בקיבוץ, קרוב לטבע, לעבור לעיר במדבר ולהכיר חברים חדשים.

ניבה גדלה בבאר-שבע ושירתה בנח"ל, היא למדה באוניברסיטת תל-אביב ועבדה עם נוער ביפו ובשכונת התקווה. לימים התחתנה עם נתן ונולדו להם: הילה ענבל וטל. הם עברו לרעננה שם "אהבנו את האווירה הכפרית ברעננה. עדיין היו בה פרדסים ולולי תרנגולות, ומאחורי הבית השתרעו גבעות מכוסות בתורמוסים." כיום היא מתגוררת עם בן-זוגה ברעננה, יצאה לפנסיה " ואני נהנית לצייר ולצלם, מתאמנת בקאונטרי קלאב, נהנית לטפל בנכדי ולטייל בארץ ובעולם."