מאמר

ביום ראשון ה-22.2.1948, יצאה בוליסה, דודתי (אחותו של אבי אברהם), מחדרה שבבית החולים "שערי צדק", לעבודתה בבית התינוקות של ויצ"ו, ששכן בסמטת מבוא המתמיד. בדרכה, עצרה ליד הסנדלרייה של שטרנפלד,  ברחוב בן יהודה, למסור לתיקון את נעליה של שווסטר זלמה (האחות, זלמה מאיר). באותה שעה, הניחו חיילים-עריקים מהצבא הבריטי, בשירותו של עבד אל-קאדר אל-חוסייני, מנהיג הכוחות הערביים בירושלים, שלוש מכוניות תופת ברחוב בן-יהודה פינת בן הלל ופיצוץ עז החריד את העיר, מחוגי השעון הגדול ב"בית טליתא קומי", נעצרו על השעה  6.29, וחייה של בוליסה נקטפו כהרף עין. היה זה פיגוע תופת רב-נפגעים. בתים נהרסו, כ-50 איש נהרגו ולמעלה מ-140 נפצעו. בוליסה נפגעה אנושות מהדף הפיצוץ ומתה בדרך לבית החולים "שערי צדק".

השמועה על הפיצוץ הגיע לבית החולים ושווסטר זלמה נתפסה לבהלה. אחת מתלמידות בית הספר לאחיות של בית החולים נכנסה לחדר המתים ובין הגופות, המכוסות בסדינים לבנים, הבחינה בגוויה קטנה, שזוהתה כבוליסה,  לבושה עדיין במעיל הגשם מעל בגד השרד הלבן של ויצ"ו. שווסטר זלמה שהתה בחדרה, כשד"ר שבתאי והאחות מרגיט באו לבשר לה את הבשורה המרה וקראה על פניהם שבוליסה איננה בין החיים. היא לא בכתה. ביקשה שיניחוה לבד והסתגרה בחדרה ימים רבים, בקושי שבה לעבודתה כעבור שלושה חדשים. מותה של בוליסה שבר את ליבה ובהדרגה, העבירה בהדרגה את ניהול האחיות לסגניתה. שווסטר זלמה גרה בבית החולים עד יום מותה, כשהיא בת 100.

בדמדומי בוקר של ה-25.2.1948, נטמנה גופתה של בוליסה בבית הקברות שב"הר הזיתים", בהסתר ובחסות החשכה, בחשש מהתנכלויות ערביי הכפרים. מאותו יום, לא נתאפשרה יותר קבורה ב"הר הזיתים", עד אחרי מלחמת ששת הימים. מצבה לא הוקמה על קברה ומקום קבורתה לא היה ידוע.

דודתי בוליסה הייתה נוכחת-נפקדת בחיינו. ימי ילדותינו היו מלאים בסיפורים של ערגה וכאב על אובדנה, שסופרו מפי אבי (אחיה) ואמי, ידידתה. שישים שנה אחרי מותה, יצאתי למסע בעקבות סיפור חייה ובניסיון לאתר את מקום קבורתה. זמן רב שקדתי על איסוף פרטים עליה, בארץ ובגרמניה. דמותה לא נתנה לי מנוח וכמעשה תשבץ בלשי, פרט ועוד פרט, אט, אט, נחשפו בפני פרטי הביוגרפיה שלה ושל הסובבים אותה.

בשנת 1920, עשתה משפחת דאנה את דרכה מדמשק לירושלים. בחנייה שערכו בביירות, הוכשה האם שפרה על ידי נחש ארסי ומתה, והותירה אחריה שני ילדים פעוטים: בוליסה בת חצי שנה לערך ואברהם כבן שנתיים. בהגיעם לירושלים, חלתה בוליסה בדיזנטריה. אביה אשפז אותה בבית החולים "שערי צדק" ומתוך מצוקה, השאיר אותה לחסדי בית החולים ולא שב לקחתה.

ואכן, ד"ר משה וואלך, מנהל בית החולים ומייסדו, החליט לאוספה לבית החולים ולאמץ אותה. אולם, מי שגידלה אותה הייתה שווסטר זלמה, האחות המיתולוגית, שכבר אימצה בעבר את הילדה שמחה קלדרון.

רות שרם (תלמידה לשעבר בבית הספר לאחיות של בית החולים), כתבה ספר על בית חולים "שערי צדק" – "מלאכים בין הסלעים". בספרה, היא מתייחסת למערכות היחסים של ד"ר וואלך ושל האחות זלמה עם הילדה המאומצת. ד"ר וואלך נהג להזמין את בוליסה לסעוד עמו בשבתות ובחגים. אך, נקט כלפיה גישה חינוכית גרמנית-פרוסית ודרש ציות. לעומתו, שווסטר זלמה הייתה לה אם טובה, נהגה לקנות עבורה עפרונות צבעוניים ולהשמיע לה מוסיקה קלאסית מספריית התקליטים שבחדרה. זלמה אהבה את בוליסה אהבת נפש, בהקדשות על תמונות וספרים שהעניקה לה, תמיד חתמה בגרמנית: "אמא". תמונות מהאלבום, שהותירה בוליסה, מתעדות את מערכת הקשרים הללו. "ד"ר וואלך ושווסטר זלמה היו לה כאב וכאם, הרופאים והאחיות – דודים ודודות", מסכמת רות שרם.

בוליסה התפתחה לילדה פקחית ויפה, ושווסטר זלמה שאפה להעניק לה חינוך טוב, ברוח יהדות גרמניה המסורתית. בני הזוג לודוויג וצסי שאול מברסלאו– משפחה מסורתית ללא ילדים, תאמו את דרישותיה. ד"ר שאול היה מהנדס מכונות, מרצה באוניברסיטת ברסלאו וצסי, מורה.

בגיל 8, החלה בוליסה את לימודיה, בכיתה ב' של בית הספר העממי האורתודוקסי בעיר ברסלאו שבגרמניה. עליית היטלר לשלטון וחקיקת "חוק הפקידות" הביאו להרחקתו של ד"ר שאול מעבודתו באוניברסיטה והמשפחה עקרה לפרנקפורט. ד"ר שאול החל ללמד שם, בבית הספר התיכון היהודי ע"ש הירש של "קהילת ישורון" האורתודוכסית, ובוליסה השתלבה בו כתלמידה.

משפחת שאול העניקה לבוליסה חינוך במיטבו. היא למדה לנגן על פסנתר, השתלבה בשיעורי ספורט לנוער של "אגודת ההתעמלות היהודית" ולקחה חלק בחיי התרבות של הקהילה. אירועי "ליל הבדולח", שהתרחשו בליל ה9- בנובמבר 1938 ובימים שאחריהם, שינו את חייהם לחלוטין. הדרכון הבריטי, שהוצא לבוליסה על ידי רשויות המנדט, כשעזבה את הארץ, הציל את חייה. אולם, גורלה של משפחת שאול היה מר, זאת גילתי לאחר תחקיר בלשי מרתק.

הסתבר, שבמעצרים השרירותיים של גברים, שבוצעו במהלך אירועי "ליל הבדולח", נשלח ד"ר לודוויג שאול  למחנה הריכוז בבוכנוואלד. ד"ר שאול לא שרד את תלאות המעצר ונפטר ממחלה, שנה לאחר שחרורו. צסי שאול גורשה לגטו לודז', ברכבת השילוחים הראשונה של יהודי פרנקפורט,  ב-19 באוקטובר 1941 ועקבותיה לא נודעו.

בוליסה, לעומתם, הצליחה להסתלק במהירות מגרמניה, בזכות הדרכון של ממשלת פלשתינה שהיה בידיה. החותמות המוטבעות בדרכון "מספרות" שיצאה מפרנקפורט ברכבת, בסוף נובמבר 38, מעבר ברנרו שבהרי האלפים, החוצה את הגבול מאוסטריה לאיטליה, ומשם, לנמל בנאפולי. ביום 5 בדצמבר 1938, הגיעה בוליסה לחוף מבטחים בנמל תל אביב.

בינתיים, בירושלים, נפטר, בינואר 1936, אביה משה דאנה. אחיה אברהם שנותר לבדו, נענה להצעת אחיו הגדולים, שהתבססו בבואנוס איירס, והצטרף אליהם. החיים נתקו את האח והאחות זה מזו, גלגלו את בוליסה לגרמניה ואת אברהם לארגנטינה. אולם, משנודע לאברהם שבוליסה שבה ארצה, שב גם הוא, על מנת לא להיפרד יותר זה מעל זו.

כל תקופת שהותה בגרמניה, התכתבו בוליסה ושווסטר זלמה. עם שובה לארץ, ליוותה אותה שווסטר זלמה בצעדיה הראשונים. בעזרתה, מצאה עבודה בבית משפחת שטרן, סעדה את ההורים הקשישים והתגוררה בביתם, שברחוב ממילא, הבית שבו התארח הרצל ב-1898. בעצתה, החלה לימודיה בבית הספר לאחיות-מטפלות בבית התינוקות של ויצ"ו, ובתום לימודיה, הצטרפה לצוות המטפלות של בית הילדים והייתה ליד ימינה של שווסטר רוזה וולשטיין, ניהלה את יחידת הפגים והדריכה בבית הספר למטפלות.

באלבום של בוליסה, ישנן תמונות שלה עם תינוקות בידיה. על גב התמונות רשמה את שמות הילדים, אותם מצאתי ברשימות שב"ספר הילדים האסופים" (ארכיון ויצ"ו בבית הכרם). בוליסה שהייתה "אסופית" בילדותה, בחרה לטפל בילדים חסרי הבית ומוכי הגורל שהגיעו באותן שנים לבית התינוקות.

אחרי מלחמת ששת הימים, חיפש אחיה את מקום קבורתה ללא הצלחה ולא זכה להקים מצבה על קברה. 63 שנים אחרי הפיגוע, ובעזרת מרכז המידע של עמותת אלע"ד, שעל הר הזיתים, הצלחתי לאתר את מקום קבורתה של דודתי בוליסה ולהקים מצבה על קברה. בכך, הגשמנו את צוואתו הבלתי כתובה של אבי.

מאת: שפרה לשם (דאנה)

אלבומה של שפרה עלה לאתר במסגרת קרית טבעון נגלית לעין