פוטו(ב)לוגיה

ד"ר מרדכי (מוטקה) נאור מספר על זיכרונותיו מליל כ"ט בנובמבר:

גרתי אז עם הורי ואחותי הקטנה ברחובות. הייתי כבן 13. בדיוק יום קודם להחלטת האו"ם עברה משפחתי מבית זמני לבית פרטי. למרות שלא היה רחוק ממרכז המושבה, גבל הבית בפרדס והדרך שהובילה אליו היתה סמטה חולית ולא סלולה.

חשמל לא היה בבית, לקח כמה שבועות עד שחוברנו אליו. היה לנו מקלט רדיו, אבל בלי חשמל לא היה לו ערך. טלפון, כמובן, לא היה למשפחה ממוצעת כמונו.

המועד המדויק של ההצבעה באו"ם לא נקבע מראש ולא פורסם. בפועל התקיימה ההצבעה בסביבות חצות שעון ישראל, עת היו רוב רובם של התושבים בבתיהם. למעטים היה אז מקלט רדיו בבית. היו שהלכו למכרים להם היה רדיו והתגודדו סביבו, בציפיה מתוחה לבאות. את ההצבעה שידרה תחנת הרדיו של האו"ם בשידור ישיר והיה צורך לאתר את התדר המתאים בגלים הקצרים. התחנה המקומית, "קול ירושלים", שהיתה של הממשל הבריטי, לא שידרה בלילה.

מכל מקום, הורי, אחותי ואני הלכנו לישון בשעה מוקדמת למדי אני מניח, לאחר שכבה האור שהפיצה עששית הנפט בביתנו. חשמל כאמור לא היה.

בשעה אחת לפנות בוקר דפקו דודי ודודתי על דלת ביתנו. אבי פתח את הדלת. אני זוכר את הדודים מתפלאים: "השתגעתם?? מה אתם ישנים?! אתם לא יודעים מה קרה?!"

בעיניים נוצצות ובקול ניחר מהתרגשות סיפרו לנו על תוצאות ההצבעה הדרמטית: באו"ם החליטו על הקמת מדינה ליהודים בארץ ישראל!!

אבי הנרגש הביא בקבוק יין, הרמנו כולנו כוסיות "לחיים". לאחר שעה קלה אנחנו הילדים חזרנו לישון, הורי – אינני יודע אם נרדמו בלילה ההוא.

קמתי השכם בבוקר. לפני שבע בבוקר התייצבתי אצל השכנים הפרדסנים שלנו, משפחת רום. להם היה רדיו. בשבע בדיוק שודרו החדשות ונשמע קולה המוכר של שדרנית "קול ירושלים", ריטה פרסיץ. אני זוכר שסיפרה על קורות ליל אמש והחלה לבכות מהתרגשות תוך כדי השידור.

לקראת שמונה הלכתי לבית הספר בו למדתי – 'בית החינוך לילדי עובדים'. בבית הספר הייתה מהומת אלוהים. לכיתות לא נכנסנו באותו הבוקר. כינסו את כולנו בחצר בית הספר לטקס. אני זוכר את המנהל, יעקב שניידר (לימים שריד, מנכ"ל משרד החינוך והתרבות ואביו של יוסי שריד) נושא נאום ספונטני נרגש אודות חשיבות האירוע ההסטורי לו זכינו.

בידו של המנהל היתה מגילה ועליה נכתבו כמה מילים לציון המעמד. את המגילה גלגלו ושמו בתוך בקבוק. בחצר בית הספר, ממערב לבניין בו למדנו, נערך מפקד חגיגי של כל תלמידי המוסד ובסיומו ניטע שתיל של עץ ברוש, כמטר גובהו. בגומה של העץ הטמין המנהל את הבקבוק ובו המגילה.

כשנפטר הנשיא יצחק בן-צבי שונה שמו של בית הספר והוא נקרא על שמו, גם היום לומדים בו. אם עץ הברוש שרד, הוא ודאי גבוה מאד. ומי יודע? אולי גם הבקבוק והמגילה שבתוכו טמונים עדיין באדמה ליד שורשיו.