פוטו(ב)לוגיה

"אבא אהב לשחות. בהיותו ילד במרוקו שחה בים, כשהגיע כנער לישראל החל לשחות גם בבריכות "גלי גיל" וגורדון בתל אביב… אני זוכרת אותו חוצה בריכה אולימפית, באורך חמישים מטר, בלי להוציא את הראש מהמים אפילו פעם אחת". אילנה חזן נזכרת באביה, דוד כהן, ובחיבתו לים ולבריכה, שהיו גם חלק בלתי נפרד מילדותה.

דוד וג'ולייט כהן בנו את ביתם ברחוב הברוש (היום שכונת בן-צבי) בשדרות. אילנה מספרת שהיו משפחה ברוכת ילדים, שמחה ואוהבת אדם. בשנות השישים הקים דוד בריכה בחצר בית המשפחה: הוא חפר בור גדול מאד, ציפה אותו בבטון ומילא במים. הבריכה הביתית הפכה אטרקציה לכל ילדי השכונה, ודוד לימד את כולם לשחות, חינם אין כסף. אילנה מספרת שאת ילדיו לימד שחייה בגיל צעיר מאוד, "כשהיינו כבני שנה אבא זרק אותנו למים, בהשגחתו כמובן. היינו מפרפרים קצת אבל התרגלנו לרעיון. לאט לאט לימד אותנו את התנועות וכשבגרנו עוד מגוון סגנונות שחייה, כמו שצריך". בחורף הכניסו לבריכה דגי מאכל, אותם היה דוד דג לעיתים מוזמנות על מנת שג'ולייט תכין מהם מטעמים לשבת…

בשנת 1969 נפתחה בשדרות בריכה מפוארת, ששימשה את כל תושבי האזור. בנוסף לבריכה אולימפית (אחת מחמש שהיו אז בכל הארץ!), כלל המתחם גם בריכת ילדים עגולה גדולה ויפה, מדשאות רחבות ידיים, קיוסק ומלתחות. דוד מונה להיות מנהל הבריכה, תפקיד אותו מילא בהצלחה ובמסירות רבה, במשך קרוב לעשור.

אילנה מספרת שדוד היה מעורב בכל, החל מצוות המצילים וכלה בפרחים שנשתלו סביב לדשא, אותם הביא במיוחד מצפון הארץ. "אוי למי שהיה רומס או קוטף פרח. אני זוכרת שהיינו בבריכה כשאמי סיפרה לי שהיא בהריון. כל כך שמחתי, רצתי וקטפתי לה ורד מהערוגה שליד המדשאה, אבא כמעט הרג אותי… לא רק שפגעתי בצמחייה, גם חלילה שילדיו של דוד כהן יעשו משהו שאסור לאחרים. זה היה מאוד חשוב לו. כך גם לא נכנסנו לבריכה בחינם, ואף לא בהנחה. אבא קנה לנו מנוי משפחתי בתחילת כל עונה".

מצוות המצילים זוכרת אילנה את חנניה ועקנין, אך היו גם נוספים. היא עצמה עברה בנעוריה קורס "מצילים חובבים" ושימשה כעוזרת למציל. גם בתחרויות השחייה הרבות שהיו בבריכה השתתפה, כמו רוב אחיה ואחיותיה.

דוד עצמו לא שימש כמציל אך בכל רגע היה מסתובב, חבוש כובע רחב שוליים, ער ודרוך לכל המתרחש בבריכה. ביום קיץ עמוס אחד הציל ילד שטבע וכבר נמצא מחוסר הכרה על קרקעית הבריכה. בזכות פעולות ההחייאה המהירה של דוד, ניצלו חייו. בכל שנה מאז, ביום השנה לאותו המקרה בו ניצלו חיי הילד, היה אביו מביא לדוד בקבוק של עראק תוצרת בית לאות תודה.

בימים בהם הבריכה היה עמוסה פחות, טרום חופשת הקיץ, היה לדוד זמן לנוח מעט. בערסל הנצרים שהשקיף על הבריכה יכול היה לשבת ולצפות על כל המתרחש בה. מאחורי הערסל, על קיר מלתחות הגברים, תלה כלוב ציפורים בו גידל קנרי, אטרקציה מזמרת עבור הרוחצים. אילנה זוכרת שמעל כלי המים שבכלוב מתח אביה חוט ובסופו אצבעון תפירה: כשהיה הקנרי צמא היה לוחץ ברגלו במרכז החוט, האצבעון היה מתרומם עם מעט מים בתוכו והקנרי היה שותה לרוויה. לעיתים היה גם יוצא להתעופף בבריכה, אך תמיד שב אל הכלוב.

לעצמו ולמשפחתו לא לקח דוד דבר מהבריכה, אך הוא ואשתו ג'ולייט ניצלו לפעמים את שירותי הבריכה על מנת לעזור לילדים ולנערים ממשפחות מצוקה. בבריכה היו מאפשרים להם להתקלח במים חמים בתנאים נוחים, ג'ולייט היתה אוספת בגדים נקיים ודואגת להם לארוחות מזינות. לבוגרים יותר היה מציע דוד עבודות ניקיון ותחזוקה בבריכה. לפני מספר שנים, מספרת אילנה, דפק על דלת ביתה של ג'ולייט איש זר, שחיפש את דוד. כששמע שדוד נפטר בשנת 1991, הצטער עד מאד. לג'ולייט סיפר בהתרגשות כי הודות לדוד ניצל מחיי הפשע והעוני, בזכותו עלה על דרך המלך וכיום הוא בעל משפחה ועסק משגשג.