הורדה
בשואב האבק שלי", כך מספרת האמנית רחלי רוגל, "תמיד מוצאים אוצרות: חוטים, שאריות בד קטנות, חרוזים וכפתורים. גם בבית אבי היו אוצרות בתכולת שואב האבק. אבי, יליד בגדד, היה צורף. בתקופה מסוימת עבד גם בבית ובתום כל יום עבודה היה שואב את פירורי הזהב שנשרו משולחנו אל הרצפה. את שקיות שואב האבק היינו שומרים ומעבירים למפעל שניפה עבורנו את הזהב משאר הפסולת. באחת מהיצירות שלי התייחסתי לזיכרון הזה, הבסיס ליצירה הוא שקית ירוקה של שואב אבק בה משולבת תמונתו של אבי וגם סמל הזהב בטבלה המחזורית – AU, קראתי ליצירה 'מאבק לזהב'".
ביוהנסבורג בשנת 2002.
"אני זוכרת את אבי עובד בקצה המרפסת הארוכה בביתנו, יוצר תכשיטים יפהפיים מזהב, לעיתים משלב גם פנינים או אבני טורקיז. תוך כדי עבודתו הייתי שומעת אותו שר בקולו הערב, בעברית ובערבית, או בשילוב מצחיק של שתי השפות. גם אחיו של אבי היה צורף, ובחנות שפתחו ברחוב האצ"ל בדרום תל אביב, היו מייצרים ומוכרים תכשיטים".
"היצירה מאפשרת לי לזכור ולהנציח – אירועים, זיכרונות, אנשים", מוסיפה רחלי.
"ביצירה 'התקווה מתה אחרונה' אני מנציחה את דמותה של חמותי, רבקה וייס, אותה אהבתי אהבת נפש. בשנת 1944, בדיוק ביום הולדתה השש עשרה, הגיעה רבקה למחנה אושוויץ-בירקנאו. היא שרדה את השואה והייתה ממקימי קיבוץ אייל, אשה נמרצת שבצד שמחת החיים שאפיינה אותה שכנו תמיד הזיכרונות מהשנים האיומות של נערותה.
לאחר מותה שילבתי את שמלתה הפרחונית עם דגם המחנה הארור. את ארבע מאות הביתנים שהיו בו מסמלות ארבע מאות לולאות בבד, חתכים שעשיתי, קרעים שלא ניתנים לאיחוי מושלם.
"לא במקרה אני משלבת כפתורים בעבודות", מסכמת רחלי, "כפתורים הם אמצעי של זיהוי, ומסמלים שייכות ומעמד. הם משמשים גם כסוג של מזכרת – מאדם שהכרנו, מבגד שאהבנו, ממקום ומתקופה.
במבט ראשון היצירות שלי קישוטיות, ססגוניות ועליזות, אבל מי שיתבונן בהן בתשומת לב יגלה בחלקן הבזקי זיכרון גם לאירועים טרגיים: מלחמות, אסונות, שכול ואובדן.
את האש, המוות, הפלדה ומצבות האבן אני ממירה לקולאז'ים של בדים, חרוזים וכפתורים, שהם חפצים עדינים ונשיים. אני רואה במלאכת התפירה מעין טקס אבלות שבסופו נולדת היצירה. לעיתים היא משמרת את הזיכרון האישי שלי ולעיתים אירועים מהזיכרון הקולקטיבי: יש לי יצירות שעוסקות בשואה, בחללי מלחמה, בנעדרים, בתינוקות מעפילים בני יומם שנפטרו והורדו בלית ברירה ללב ים.
הכאב הוא חלק אינהרנטי בחייו של כל אדם, ודאי בחיי תושבי מדינת ישראל, על ריבוי המלחמות שבה. אני לא חוששת לגעת בפצע וליצור מתוכו, ובמקביל, להיות ערה לכל הטוב, החסד, האהבה והיופי שבחיינו ולברך עליהם.
אני מוצאת דמיון בין הרעיון העומד מאחורי עבודתי כאמנית, לבין פעילותי בישראל נגלית לעין: כשם שהמיזם חושף בפני הציבור את התצלומים באלבומים הפרטיים, כך אני חושפת סיפורים וזכרונות באמצעות היצירות שלי, המוצגות בספרים ובתערוכות בארץ ובעולם. התגובות ליצירות מאשרות לי שוב ושוב את מה שאני מאמינה בו: דברים שיוצאים מן הלב, נכנסים אל הלב".
