פוטו(ב)לוגיה

פעמיים ניסה שלמה ברכה (יליד 1901) לברוח ממקום מגוריו בחאלב שבסוריה לישראל, וכשל בחצית הגבול. למרות זאת, נשארה כמיהתו לעלות ארצה עזה כשהיתה.

מאחותו שרינה, שכבר עלתה לארץ, ביקש שלמה לנסות ולהשיג משלטונות המנדט סרטיפיקט שיאפשר לו ולמשפחתו להגיע ארצה בצורה חוקית. מה רבה היתה שמחתו כאשר המשימה הוכתרה בהצלחה. בשנת 1935, לאחר יומיים וחצי מתישים בדרכים, הגיעה לחיפה משפחת ברכה: שלמה, אמו שמחה, אשתו רחל וארבעת הילדים: מרגלית, יהודה, יצחק ועובדיה. בשלב ראשון התמקמו ליד משפחת האחות שרינה בירושלים, ושלמה  החל לעבוד בבניין ובסיתות אבנים אצל גיסו הקבלן.

לאחר כשנה עברה המשפחה להתגורר בשכונת פלורנטין בדרום תל אביב, ושלמה עבר לעבוד בבית דפוס. שני בנים צברים נוספו למשפחה: אליהו ומשה. השנים הן שנות המרד הערבי (מאורעות תרצ"ו-תרפ"ט), וביתם, ברחוב מזרחי ב' (כיום רחוב קורדוברו), נמצא סמוך מאוד לגבול עם יפו, שהיה אז מתוח ביותר.

באותו רחוב ממש, בדירה בבניין מספר 8, הסתתר במשך שלושה שבועות בחורף 1942 מפקד הלח"י, אברהם 'יאיר' שטרן. ב-12 בפברואר 1942 פרצו  קציני הבולשת לדירת המסתור ובמהלך אירוע דרמטי ירו שלוש יריות ב'יאיר' והרגו אותו. עובדיה הבן, שהיה אז כבן עשר, זוכר היטב את עשרות החיילים הבריטים שהגיעו לרחוב ואת הדי המהומה שהתחוללה שם, אותם שמע מביתו.

בתקופה סוערת זו של לפני קום המדינה, התגייסו הבנים יהודה ויצחק לחיזוק ההתיישבות בארץ ישראל, במסגרת גרעיני תנועת 'בני עקיבא' בה היו חברים. יהודה יצא לקיבוץ שדה אליהו ויצחק לקיבוץ טירת צבי, שניהם בעמק בית שאן. לאחר שלוש שנות הכשרה חבר הגרעין של יהודה לגרעין נוסף ויחדיו הקימו, בשנת 1945, את קיבוץ משואות יצחק בגוש עציון.

יצחק וחלק מחבריו עברו לישיבה בכפר הרא"ה. במרץ 1946 הם החליטו לעלות לבירייה ב', יישוב שהוקם כמחאה על כך שהמבצר והישוב בירייה פונו על ידי הבריטים חודש לפני כן. הבריטים פינו אותם בתקיפות אך הם חזרו ושבו למקום. נוכח עקשנותם נכנעו הבריטים ואיפשרו לכעשרים מבני הגרעין, ביניהם יצחק, להישאר בבירייה ובמבצר.

בשנים אלה נשלח האב שלמה על ידי ארגון ההגנה לשרת כנוטר במשמר הרכבות, והוצב בתחנת הרכבת בתל אביב, מול בניין "בית הדר", בו שכנה המפקדה הבריטית.

ב-2 בינואר 1947 התרחש אסון: אנשי מחתרת האצ"ל תקפו בנשק קל את המפקדה הבריטית. בתגובה השיבו החיילים הבריטים אש לכל הכיוונים, כולל לכיוון תחנת הרכבת והנוטרים. שלמה ברכה שעמד על משמרתו נפגע קשה מהיריות, ולמחרת נפטר מפצעיו.

הבן משה, שהיה אז כבן שמונה, מספר: "לא ממש הבנתי שאבי נהרג. אני זוכר ששיחקתי בחצר הבית עם ילדי השכנים. מיד לאחר שקיבלה אמי את הבשורה המרה הגיעו מכרים רבים לביתנו, אני מניח שהיא סיפרה לי את שקרה אבל לא קלטתי. בשלב מסוים חזרתי לשחק בחצר עם החברים, הם אמרו לי "אבא שלך ז"ל", נכנסתי הביתה ושאלתי את אמא מה זה ז"ל, ומתי אבא יחזור. רק אז הבנתי שכבר לא יחזור לעולם…"

שלמה ברכה הובא למנוחת עולמים בחלקת מגיני העם בבית העלמין בנחלת יצחק בתל אביב, בהלוויה גדולה בה השתתפו גם פלוגת נוטרים וקצינים בריטים מחיל משמר הרכבות.

אבל כבד נפל על משפחת ברכה לאחר ששלמה נהרג, אך עד מהרה היו חייבים כולם לשוב לשגרת חייהם. האם רחל נאלצה לצאת לעבוד בעבודת ניקיון במשרד הביטחון בקריה בתל-אביב, על מנת לפרנס את הילדים הצעירים שנותרו בבית, ביניהם הפעוטה נעמי בת השנתיים. הבן הבכור עובדיה בן ה-15, קיבל עליו אחריות כראש נוסף למשפחה ויוצא אף הוא לעבוד, בצד אימונים טרום צבאיים שעבר בארגון "מצדה".

בסוף אותה שנה התקבלה באו"ם תוכנית החלוקה ופרצה מלחמת העצמאות. קרבות קשים התחוללו באיזור גוש עציון, שם נמצאו יהודה וחבריו. יום למחרת הכרזת המדינה, ב-15 למאי 1948, לאחר התקפה מסיבית על יישובי הגוש, נכנעו גם מגיני היישוב משואות יצחק. יהודה ברכה וחבריו נשלחו למחנה השבויים אום אל-ג'מאל בירדן. רחל ברכה התמודדה בגבורה עם חוסר הוודאות לגבי גורל הבן, לצד שאר קשיי הקיום. תשעה חודשים אחר כך שוחררו השבויים דרך שער מנדלבאום בירושלים. בני משפחתו של יהודה קיבלו בהתרגשות רבה את פניו, כמו גם המונים נוספים שעלו לירושלים לרגל המאורע.

בתום מלחמת העצמאות, עמדה המדינה הצעירה בפני אתגרים כבירים ושנים לא פשוטות, בלשון המעטה. הבת מרגלית ברכה, בוגרת 'בית החלוצות' של רחל ינאית בן-צבי בירושלים, סיימה את שירותה הצבאי בחיל המודיעין ונרתמה לאתגר החשוב מכולם: קליטת העלייה. לאחר שעברה קורס מזורז בהוראה עברה להתגורר בקרית שמונה. במעברה שהוקמה שם לימדה מרגלית את ילדי העולים שאך זה הגיעו לארץ.

בעת שמרגלית לימדה את העולים, היה אחיה עובדיה בקורס מכ"ים. מאוחר יותר עבר קורס נהיגה צבאי ושירת כנהג משאית בחיל החימוש.

בשנת 1957 התגייס גם הבן משה לצה"ל ושירת בחיל התותחנים.

לימים הקימו האחים והאחיות לבית ברכה משפחות לתפארת, חלקם אף כתבו את זיכרונותיהם. באלבום של משפחת ברכה באוסף רחובות נגלית לעין מופיעים התצלומים וקורות המשפחה.

אלבום משפחת שלמה ברכה, 'רחובות נגלית לעין'.

הבן משה ברכה תיעד את האלבום, בהתבסס על שיחות עם אחיו ועיון באלבומי התמונות המשפחתיים. סייעה לו רכזת המיזם דאז, גליה פרחי.