פוטו(ב)לוגיה

"לפרה שלנו קראו 'שמחה', כי נולדה בשמחת תורה. לפרה השניה קראו 'חדווה'. הוריי היו חולבים אותן, ואת החלב מחלקים ומוכרים לשכנים. גם אני חילקתי חלב, למכרים שגרו רחוק יותר. אמי היתה ממלאת כד קטן בחלב, ולו מכסה וידית אותה תליתי על כידון האופניים. נסעתי בזהירות, מקפידה שלא ליפול. הייתי אז בת עשר בסך הכל. אמי היתה מכינה מהחלב גם גבינה, בתקופת הצנע גם מאכל פשוט היה נחשב מעדן". הזיכרונות של מיכאלה סלומון (אז מיכאלה בונין) טריים ושוקקי חיים, כמו לא עברו עשורים מאז ימי ילדותה, ברחוב ארלוזרוב ברעננה בשנות החמישים.

יעקב בונין, אביה של מיכאלה, עבד בשנים אלה כמנהל המחלבה של 'חברת אחוזה', שהיתה אז במושב גבעת ח"ן. כשנסגרה המחלבה פוטר יעקב ונאלץ למצוא מקור פרנסה אחר. בסכום המועט שחסך קנה סוס, עגלה, וזכות לחלוקת חלב באזור מרכז רעננה דאז.

מיכאלה נזכרת איך ביום הראשון לעבודה נשך הסוס את אביה, נשיכה בעקבותיה אושפז בבית חולים. כשהשתחרר והחלים קנה סוס חדש, ממושמע מקודמו, והחל לחלק חלב לתושבים באזור החלוקה שלו: רחובות מכבי, בורוכוב, הגליל והסביבה.

"את החלב היה מקבל אבי בשעת בוקר מוקדמת מ'תנובה', בכדי מתכת גדולים וכסופים. את הכדים הללו היה מניח בעגלה, בה היה נוסע ברחובות, מצלצל בפעמון גדול וקורא "חלב, חלב". תושבי הבתים, בדרך כלל עקרות הבית, היו יוצאות אליו עם כלי ריק ומציינות את הכמות אותה הן מבקשות לקנות. מהכד הגדול היה מוזג אבי חלב לכלי קטן יותר, גם הוא ממתכת, שקראנו לו פשוט ה'ליטר', משום הכמות המדויקת אותה הכיל. מכלי ה'ליטר' מזג אבי חלב לכלי אותו הגישו לו הקונים בפתח הבית.

בשנים אלו, אמצע שנות השישים, הייתי אני אם צעירה. אני זוכרת איך לעיתים הייתי מטיילת בשכונה עם בתי הפעוטה אורית. כשהיינו נפגשים היה אבי מעלה אותה לעגלה ומושיב אותה לידו, לא היתה מאושרת ממנה. לסוס קראו 'קולומבוס', והוא הפך להיות ממש חלק מהמשפחה.

בשלב מסוים נוספו גם מוצרי חלב נוספים לעגלה, תוצרת 'טרה' ו'טנא נוגה'. קיבלנו לבן וגבינות עטופות בנייר פרגמנט. אריזות פלסטיק לא היו אז. עד היום אנו נזכרים בצחוק באחת השכנות, שמינתה עצמה ל'מבקרת איכות': מדי בוקר היתה מתגנבת לעגלה, מסירה את האריזה וטועמת, בלי שום בושה, ממוצרי החלב. אבי 'התפוצץ' אבל לא אמר לה מילה. רעננה היתה קטנה אז והקפדנו מאד על יחסי שכנות טובה, גם אם נדרשו ויתורים או העלמת עין כדי לשמור עליה.

כשהחלו לשווק חלב בבקבוקי זכוכית עם מכסה מנייר אלומיניום, היתה החלוקה פשוטה יותר: לא היה עוד צורך למזוג ולהעביר לכלי הלקוחות. אבי היה מניח בפינת הרחוב ארגז עם בקבוקי חלב, אמי היתה מפזרת אותם בין הבתים, בהתאם למה שסוכם עם הלקוחות. לעיתים שילמו במקום, ולעיתים קנו בהקפה והיו משלמים אחת לשבוע. את בקבוקי החלב הריקים היו הלקוחות מחזירים יום או יומיים לאחר מכן."

בשנות השבעים הפסיק יעקב בונין לחלק חלב, משום שרב תושבי רעננה התרגלו לקנות חלב במכולת ובמרכולים. לחלוקת החלב מדלת לדלת לא נותר מקום בעולם המודרני, אך זיכרון דמותו של מחלק החלב, או 'החלבן', כפי שנקרא אז, נותר חי ורענן בקרב רבים. בארכיון העיר רעננה, המקום בו תיעדו את אלבומי התמונות של משפחות בונין וסלומון, במסגרת מיזם "רעננה נגלית לעין", תלוי ציור המנציח זיכרון זה.

לאלבום משפחת בונין, רעננה נגלית לעין 

לאלבום מיכאלה סלומון, לבית בונין, רעננה נגלית לעין

סייעה בתיעוד האלבומים: אורית גרוסמן