הורדה
בשנות החמישים מנע בית המלוכה במרוקו את עליית היהודים והם נאלצו לצאת מן המדינה באופן בלתי לגאלי. ספינה בשם "אגוז" הפליגה פעמים אחדות ממרוקו לגיברלטר וממנה היו העולים ממשיכים לישראל. יהודה דהן, אחיו של מוריס דהן, היה פעיל עלייה שעלה על הספינה בינואר 1961. הפלגה זו הסתיימה באסון: הספינה טבעה ומ"ג מנוסעיה טבעו, עמם נמנה גם יהודה דהן, שהיה רק בן 21 במותו.
יהודה ארגן עוד קודם לכן את עליית בני משפחתו לארץ. את אחיו הבוגרים הוא שלח לישראל והם הגיעו למגדיאל. מרים, אימו של מוריס, עלתה ארצה היישר לקריית שמונה עם ילדיה הבוגרים בלי לדעת להיכן הגיעו שאר ילדיה. היא גרה בקריית שמונה סמוך לבנה מוריס דהן וביום הטביעה לא הגיעה הידיעה לאוזניה. באותה תקופה, כידוע, הידיעות עברו בקצב אטי ביותר.
באותו שבוע, במסגרת לימודי אזרחות בבית הספר מעלות בקריית שמונה, הטיל המנהל והמורה לאזרחות, עזרא דנוס ז"ל, מטלה על התלמידים – לקרוא כתבה מהעיתון ולדווח על כך בכיתה. אחת התלמידות, תמי רווח,ביצעה את המטלה ונתקלה בכתבה קטנה בעיתון 'דבר', שבה נכתב שיש חשש לחייהם של מעפילים שעלו על ספינה שיצאה ממרוקו. היא הציגה את המידע הזה לאימה שידעה שאחיו של מוריס אמורים היו להיות בדרכם ממרוקו לישראל. האם לקחה את העיתון לביתם של מוריס ופיבי דהן לאימו של מוריס שבאותה שבת התארחה אצלם. הם הסתודדו סביב הכתבה והדאגות החלו לצוץ.
האם חששה מאוד שילדיה הבוגרים שנשארו בקזבלנקה היו על הספינה.
הם חיכו למוצאי שבת והתקשרו ליו"ר הקהילה, סם בן-שיטרית, ולמחלקת העלייה ונמסר להם שהילדים הגיעו לפני מספר ימים, והם נמצאים במגדיאל. אולם יהודה שכאמור היה פעיל עלייה, נעדר ולא יודעים מה עלה בגורלו.
כבר למחרת התאמתו חששותיה של האם והתברר שיהודה היה על הספינה.
לפי בקשת המשפחה, הסוכנות היהודית העבירה אותה לקריית ים, שם גרו קרובי המשפחה. יהודה היה בן מוכשר במיוחד, יפה תואר ושחיין מעולה, ולכן אימו האמינה וקיוותה לפתח תקווה שהוא הצליח להציל את עצמו מהטביעה.
האם התקשתה מאוד להשלים עם המוות של הבן. כל חייה היא חיכתה ליהודה שיחזור, והיא אכן האמינה בכך בכל לבה. האם התעקשה לגור מול הים בתקווה שיום אחד יופיע בנה ויחזור מהים.
מלך מרוקו, חסן השני, הסכים להעלות ארצה את עצמותיהם של מ"ג הנספים.
רק כאשר העלו את עצמותיו של יהודה דהן ארצה והוא נטמן בהר הרצל עם יתר הנספים, שקטה רוחה של האם והיא השלימה עם מותו.
משפט בערבית- מרוקאית אומר "כשיש קבר הלב נרגע", ואכן רק אז לראשונה השלימה האם עם מותו של הבן היקר יהודה.
