יוסף יקותיאלי – הוגה ומייסד המכביה

07/02/2022

יוסף יקותיאלי, 1982-1897 החל את דרכו בספורט כחניך אגודת המתעמלים "ראשון לציון", לימים מועדון "מכבי" ביפו. האגודה נוסדה על ידי ד"ר לאון כהן ששימש כרופא בגימנסיה "הרצליה". כעבור שנים היה יקותיאלי אחד מראשי "מכבי" בארץ ישראל: הוא הגה והגשים את רעיון המכביה, ייסד את הוועד האולימפי, את התאחדות הכדורגל ואת התאחדות הספורט. יקותיאלי ערך את עיתון הספורט הראשון בארץ, יזם את הקמת היישוב מכבים, שבו,לימים, הוקמה כיכר הנושאת את שמו.

אלבום ששת הימים – סיפורו של עמי פרנק

07/02/2022

בתקופת ההמתנה לפני מלחמת ששת הימים שירת עמי פרנק ביחידת המודיעין של פיקוד מרכז, ובין יתר תפקידיו הוא נשלח לטיסות על גבול ישראל-ירדן כסייר/צלם אוויר. עמי פרנק התריע בפני קצין האג"ם הפיקודי, אריק רגב, על כך שלא משתמשים במנחת רמלה הסמוך, וכל הטיסות מבוצעות משדה דב. הקצין קיבל את טיעוניו והורה לו לתפעל את מנחת רמלה ולהיות אחראי מטעמו לחלוקת שעות הטיסה בין יחידות הפיקוד. ביום שלישי, 6 ביוני, בשעות הצהריים קיבל עמי פרנק משימה לאתר את התותחים שהפגיזו את ירושלים. הטייס יורם (ג'רי) מילמן ועמי פרנק המריאו במטוס פייפר מהמנחת ברמלה וטסו לעבר האזור שמצפון לירושלים שם היו בעבר עמדות התותחים.

אלבומי הארץ דפדוף באלבומי ׳ישראל נגלית לעין׳

13/01/2022

מחוז געגוע וזיכרון – אלבום התמונות
האלבום הוא ארכיב, מקום לאחסון הזיכרון ולשמירתו, באמצעות תצלומים, מסמכים ותעודות מסוגים שונים. אך האלבום הוא גם אזור תצוגה, מקום שבו מסודרות פיסות הזיכרון ומוצגות כמכלול בעל משמעות. האלבום הוא כר ללימוד ולפרשנות שמקים לעצמו הפרט ושמקיימת הקהילה באיסוף, בתיעוד ובהצגת מורשתה. יש לראותו כביטוי גשמי, אולי השכיח ביותר בכל בית במאה ה־20, המבטא את התרבות ואת התפיסות של בני הבית, של המשפחה והקהילה.

רופאה ייקית בכפר ימאני

10/11/2021

רופאה ייקית בכפר ימאני
ד"ר אנמרי כהן-אטינגר (Annemarie Oettinger) חזתה את השינויים המתחוללים בגרמניה, סיימה את לימודי הרפואה וההתמחות בהמבורג ועלתה ב-1935 ארצה באנייה 'גלילאה'. כארבע שנים לאחר עלייתה נשלחה לשמש כרופאה כפרית בפרדסיה שבשרון. בזיכרונותיה כותבת ד"ר מרים כהן (לשעבר אטינגר): "המקום היה שומם, חולות סביבו, בלי קשר לכביש, בלא קשר לעיר, אין מה לדבר כלל על קשר למרכז רפואי כלשהו.
זאת הייתה פרדסיה. מונחת בין חדרה לנתניה. התושבים דיברו ערבית וקצת עברית. אני דיברתי גרמנית, אנגלית, צרפתית וקצת עברית. זה היה מקום נידח כל כך, אליו לא הגיעו זרים", אך הנסיבות חייבו אותה לתקשר ובמהירות.