"בריש וולפוביץ' פשחצקי מחפש מישהו מבני משפחתו"- על 'המדור לחיפוש קרובים' ברדיו
"למדור לחיפוש קרובים הגיעו ידיעות ופריסות (דרישות?) שלום מאת קרובים וידידים מהארץ ומהעולם"- משפט פותח זה של פינת הרדיו 'מי מכיר מי יודע', או בשמה המוכר והלא רשמי, 'המדור לחיפוש קרובים', נחקק היטב בזכרונם של רבים.
החל מסוף שנות הארבעים, ובמהלך שנות החמישים והשישים, שידרו קרייני הרדיו רשימה ארוכה של שמות עולים ושורדי שואה, תושבי ישראל והתפוצות, המחפשים מידע וקשר לבני משפחה, חברים או מכרים.
איפה הייתי בכ"ט בנובמבר?
המועד המדויק של ההצבעה באו"ם לא נקבע מראש ולא פורסם. בפועל התקיימה ההצבעה בסביבות חצות שעון ישראל, עת היו רוב רובם של התושבים בבתיהם. למעטים היה אז מקלט רדיו בבית. היו שהלכו למכרים להם היה רדיו והתגודדו סביבו, בציפיה מתוחה לבאות. את ההצבעה שידרה תחנת הרדיו של האו"ם בשידור ישיר והיה צורך לאתר את התדר המתאים בגלים הקצרים. התחנה המקומית, "קול ירושלים", שהיתה של הממשל הבריטי, לא שידרה בלילה.
"אדם שאינו לומד אינו ראוי ללמד, לא כן? " – על רות רבאון, מורה לחיים
בין שלל תמונות המחזור של ילדי משפחת אלנקוה מבית הספר העממי 'צפרירים' בחיפה בו למדו, נמצאה גם גלויה ממנה ניתן ללמוד על אחת מהמורות המיוחדות שלימדו אותם, אם לא המיוחדת שבהן.
הגלויה נשלחה מהמחנכת רות רבאון, אל תלמידתה מירי אלנקוה (לימים סמית') בת השתים עשרה, בזמן החופש הגדול, בחודש יולי שנת 1955.
מרים יקירתי"
אף כי שמחתי מאד עם מכתבך, לא היתה לי שהות מיד לענות לך, מכיוון שאני ממשיכה להשתלם בטבע במכון הביולוגי בכפר יהושע עוד שבועיים.
אדם שאינו לומד- אינו ראוי ללמד- לא כן?
אני שמחה מאד לקראת ביקורכם, אולם כדאי לפני זה לכתוב לי גלויה…"
על מורה מרושע, כתמי דיו ומזוודה מסתורית: חוויות מבית הספר בקרית שמונה
בשנת 1960 הוקם לראשונה בקרית שמונה בית ספר תיכון ושמו – 'מעלות'
בשנה הראשונה כלל בית הספר רק כיתה אחת – מקצועית. בשנה השנייה נוספה כיתה עיונית. תלמידי הכיתה המקצועית סיימו לימודיהם בסוף כיתה י', ותלמידי הכיתה העיונית, מעטים יחסית, המשיכו עד לקבלת תעודות הבגרות בסוף כיתה י"ב. בכיתה י"א התפצלה הכיתה לשתי מגמות: הומניסטית ומתמטית- פיסיקלית.
ד"ר שמעון גולן, אז שמעון גולדנברג, בוגר המחזור השני של בית הספר, נזכר במורים שליוו את שנותיו כתלמיד
"פה בארץ חמדת אבות! "- על השפה העברית, ציונות ורומנטיקה בבית הספר 'חביב' בראשון לציון
לבית הספר היסודי 'חביב' בראשון לציון הסטוריה מפוארת ומיוחדת במינה: 'חביב' נחשב לבית הספר העברי הראשון בארץ ובעולם בו שמשה העברית כלשון ההוראה של כל מקצועות הלימוד.
בית הספר, הממוקם ברחוב אחד העם, דרומית לבית הכנסת הגדול, נוסד בשנת 1886. עד לשנת 1951 נקרא פשוט: 'בית ספר עממי', ואז שונה שמו ל'חביב', על שם דב חביב לובמן, עסקן ציבור שכיהן שנים רבות כראש ועד המושבה וכראש ועד ההורים בבית הספר.
קיץ בחוף תל אביב: משמלה ושמשיה לשוקו ולחמניה
"לא אהבתי את חוף הים, השמש ואני לא היינו אף פעם חברות טובות", כך מספרת עדנה אסכולאי (לבית גרסטל). "ולמרות זאת, במסגרת הקייטנה אליה נשלחתי בילדותי, ביליתי על החוף כמעט מדי יום לאורך שבועיים.
גדלתי בשנות הארבעים ברחוב נחמני במרכז תל אביב ולמדתי בבית הספר היסודי 'בלפור'. כשהחל החופש הגדול רשמו אותי הוריי לקייטנה המיועדת לילדי בית הספר. לא היה אז מגוון קייטנות כמו היום וגם לא התחשבו יותר מדי ברצונם של הילדים. כולם הלכו לקייטנה וכך גם אני, לבושה בבגד ים שלם ועליו חולצה, מכנסי התעמלות קצרים המסתיימים בגומי, כובע וסנדלים שאבא היה קונה לי בחנות "פיל" בתחילת כל קיץ.
נפש בריאה בגוף בריא – התעמלות על החוף באלכסנדריה וצעדה רגלית לחוף פולג
"כשהייתי ילדה במצרים, 'החופש הגדול' היה אפילו עוד יותר גדול, או אם נדייק, יותר ארוך: הוא נמשך שלושה חודשים. בחודשי הקיץ בקהיר, העיר בה גדלתי, היה חם מאוד. היה מקובל ביותר לנפוש בתקופה הזו בעיר החוף אלכסנדריה, ואני כנערה הייתי מבלה שם עם משפחתי כמעט מדי קיץ". כשבעים שנה חלפו מאז אותן חופשות על שפת הים באלכסנדריה, אבל רישומן חרוט עדיין בזכרונה של שושנה כהן (אז רוזט פרדו).
כל תושבי האזור במים! על הבריכה האולימפית בשדרות
כל תושבי האזור במים! על הבריכה האולימפית בשדרות
"אבא אהב לשחות. בהיותו ילד במרוקו שחה בים, כשהגיע כנער לישראל החל לשחות גם בבריכות "גלי גיל" וגורדון בתל אביב… אני זוכרת אותו חוצה בריכה אולימפית, באורך חמישים מטר, בלי להוציא את הראש מהמים אפילו פעם אחת". אילנה חזן נזכרת באביה, דוד כהן, ובחיבתו לים ולבריכה, שהיו גם חלק בלתי נפרד מילדותה.
'שביל החלב' ברעננה- סיפורו של חלבן
"לפרה שלנו קראו 'שמחה', כי נולדה בשמחת תורה. לפרה השניה קראו 'חדווה'. הוריי היו חולבים אותן, ואת החלב מחלקים ומוכרים לשכנים. גם אני חילקתי חלב, למכרים שגרו רחוק יותר. אמי היתה ממלאת כד קטן בחלב, ולו מכסה וידית אותה תליתי על כידון האופניים. נסעתי בזהירות, מקפידה שלא ליפול. הייתי אז בת עשר בסך הכל. אמי היתה מכינה מהחלב גם גבינה, בתקופת הצנע גם מאכל פשוט היה נחשב מעדן". הזיכרונות של מיכאלה סלומון (אז מיכאלה בונין) טריים ושוקקי חיים, כמו לא עברו עשורים מאז ימי ילדותה, ברחוב ארלוזרוב ברעננה בשנות החמישים.
על פרה במושב, והכנה ביתית של מוצרי חלב
בשנת 1930 הגיע מהמושבה מגדיאל זוג חלוצים צעיר, שושנה ושלמה סוכובולסקי, לשטח שומם בין חדרה לכפר סבא. בשטח זה הקימו הם וחבריהם, בני העלייה הרביעית מגרעין תל אביב, ישוב חדש בשם 'ארגון חקלאי תל אביב', לימים המושב השיתופי עין ורד. רכושם הדל כלל מספר בגדי עבודה, כמה כלי מטבח, ופרה אחת בשם 'עתידה
המגן של חברת הנוער 'סנונית'
"היו לבן-צבי עיניים טובות", מספרת שמחה צרפתי (אז שמחה סיטבון), כשהיא נזכרת בפגישה בבית הנשיא, בה השתתפה יחד עם חבריה לחברת הנוער 'סנונית'. "אחת מחברות הקבוצה שלנו, ילידת מרוקו", היא מוסיפה, "התפלאה שבית הנשיא צנוע כל כך. היה ידוע שהנשיא ואשתו הם אנשים צנועים אבל לא ידענו עד כמה. אני זוכרת שאמרה: חשבתי שהנשיא הוא כמו מן מלך, אצלנו במרוקו המלך גר בארמון…".
"כדי להראות להם שהם לא הצליחו!"- על חתונה בברגן בלזן ועל סוודר עם סיפור מיוחד
"כדי להראות להם שהם לא הצליחו!"- על חתונה בברגן בלזן ועל סוודר עם סיפור מיוחד
"את הסוודר סרגה אמא מצמר גרבי חיילים נאצים", כך מספרת רבקה פינקלשטיין (לבית טיבלום) ממושב נורדיה, כשהיא נזכרת באחד מפריטי הלבוש של אמה, טובה ג'וצה טיבלום (לבית וולד). "מגיל צעיר הכרתי את הסיפור: אמא שרדה את ברגן בלזן ונשארה במקום לאחר ששוחרר והפך למחנה עקורים. במחנה עבדה במיון מדים וגרבי צמר של חיילים נאצים ששבו מהמלחמה. יום אחד החליטה לעשות מעשה: היא פרמה כמה זוגות גרביים ובעזרת שני מקלות סרגה לעצמה סוודר, בצבעי אפור וחום, כצבע הגרביים. את הסוודר הזה היא לבשה בגאוה עשרות שנים, הרבה אחרי שעלתה ארצה.
search pagination