חיפוש באתר

בשנת 1930 הגיע מהמושבה מגדיאל זוג חלוצים צעיר, שושנה ושלמה סוכובולסקי, לשטח שומם בין חדרה לכפר סבא. בשטח זה הקימו הם וחבריהם, בני העלייה הרביעית מגרעין תל אביב, ישוב חדש בשם 'ארגון חקלאי תל אביב', לימים המושב השיתופי עין ורד. רכושם הדל כלל מספר בגדי עבודה, כמה כלי מטבח, ופרה אחת בשם 'עתידה

"היו לבן-צבי עיניים טובות", מספרת שמחה צרפתי (אז שמחה סיטבון), כשהיא נזכרת בפגישה בבית הנשיא, בה השתתפה יחד עם חבריה לחברת הנוער 'סנונית'. "אחת מחברות הקבוצה שלנו, ילידת מרוקו", היא מוסיפה, "התפלאה שבית הנשיא צנוע כל כך. היה ידוע שהנשיא ואשתו הם אנשים צנועים אבל לא ידענו עד כמה. אני זוכרת שאמרה: חשבתי שהנשיא הוא כמו מן מלך, אצלנו במרוקו המלך גר בארמון…".

"כדי להראות להם שהם לא הצליחו!"- על חתונה בברגן בלזן ועל סוודר עם סיפור מיוחד
"את הסוודר סרגה אמא מצמר גרבי חיילים נאצים", כך מספרת רבקה פינקלשטיין (לבית טיבלום) ממושב נורדיה, כשהיא נזכרת באחד מפריטי הלבוש של אמה, טובה ג'וצה טיבלום (לבית וולד). "מגיל צעיר הכרתי את הסיפור: אמא שרדה את ברגן בלזן ונשארה במקום לאחר ששוחרר והפך למחנה עקורים. במחנה עבדה במיון מדים וגרבי צמר של חיילים נאצים ששבו מהמלחמה. יום אחד החליטה לעשות מעשה: היא פרמה כמה זוגות גרביים ובעזרת שני מקלות סרגה לעצמה סוודר, בצבעי אפור וחום, כצבע הגרביים. את הסוודר הזה היא לבשה בגאוה עשרות שנים, הרבה אחרי שעלתה ארצה.

עלייה, התיישבות, נפילת האב ושבי הבן: סיפור משפחת ברכה כתמצית תקומת ישראל
פעמיים ניסה שלמה ברכה (יליד 1901) לברוח ממקום מגוריו בחאלב שבסוריה לישראל, וכשל בחצית הגבול. למרות זאת, נשארה כמיהתו לעלות ארצה עזה כשהיתה.
מאחותו שרינה, שכבר עלתה לארץ, ביקש שלמה לנסות ולהשיג משלטונות המנדט סרטיפיקט שיאפשר לו ולמשפחתו להגיע ארצה בצורה חוקית.

החל משנות השישים המאוחרות, בחצר משפחת אהרון ושמחה חבה בשיכון מזרחי א' במגדיאל, שכן טאבון שהיה פעיל רק יום אחד בשנה.

בכל י"ד בניסן, ערב פסח, בשעות הבוקר המאוחרות, היו נאספים סביב הטאבון הגברים שבמשפחה וכמה שכנים תושבי השכונה, ומכינים מצה שמורה לערב החג. הרב רפאל ביטון, שכיהן החל מתחילת שנות החמישים כרבה האהוב של מגדיאל (ואחר כך למשך שנים רבות כרבה הספרדי של הוד השרון), היה אחראי על הכנת המצרכים וחלוקתם.

משפחת לוי הצעירה – ניסים, שושנה וראובן בנם בן השנה – עברה להתגורר בפרדסיה, שאז עוד כונתה 'שכונת יונה', באביב 1946. באותם ימים כללה השכונה הקטנה כעשרים משפחות בלבד, כולן מקרב יוצאי תימן, ומשפחת לוי חברה אליהן במסגרת מהלך יזום לעיבוי הישוב.

"בתקופתי, ילדים בגיל הגן לא הורשו להשתתף בליל הסדר", מספרת נעמי צעירי (לבית מנהיימר) שנולדה וגדלה בשנות הארבעים והחמישים בקיבוץ גליל ים. "אני מניחה שהמבוגרים לא רצו שנפריע לסעודה ובעיקר לטקס הארוך של קריאת ההגדה הקיבוצית. כבכל ערב נשלחנו גם ביום זה לבית הילדים והתארגנו לשינה בהשגחת מבוגר אחראי. אני הייתי 'ילדה טובה ירושלים', אבל בשכבת הגיל שלי היו כמה שובבים נועזים. בליל סדר אחד…

"בשואב האבק שלי", כך מספרת האמנית רחלי רוגל, "תמיד מוצאים אוצרות: חוטים, שאריות בד קטנות, חרוזים וכפתורים. גם בבית אבי היו אוצרות בתכולת שואב האבק. אבי, מנחם מפטש, יליד בגדד, היה צורף. בתקופה מסוימת עבד גם בבית ובתום כל יום עבודה היה שואב את פירורי הזהב שנשרו משולחנו אל הרצפה. את שקיות שואב האבק היינו שומרים ומעבירים למפעל שניפה עבורנו את הזהב משאר הפסולת.

ארבע מצוות בחג הפורים, ארבעתן מתחילות באות מ': מקרא מגילה, משתה ושמחה, משלוח מנות איש לרעהו, מתנות לאביונים. במושב אבנ"י אית"ן שברמת הגולן, ייסדו התושבים מסורת מיוחדת לקיום המצווה השלישית, משלוח מנות.

אוסף התמונות שלפנינו הובא למרכזי התיעוד של 'ישראל נגלית לעין' באדיבותן  של רות דיין וראומה ויצמן לבית שוורץ ומועלה לאתר 'ישראל נגלית לעין' לכבוד יום הולדתה ה-102 של רות דיין.… קראו עוד אלבומים משפחתיים של רות דיין

לקראת חג הפורים", כך נזכרת סבטלנה, "שאל אותי אם לפבל יש תחפושת. לא ידעתי בכלל על מה הוא מדבר באוקראינה לא חגגנו את חג הפורים וגם לא שום חג דומה לזה. לאחר שהסביר לי במה מדובר החלטנו אלכס ואני להכין תחפושת יפה לפבל. לשנינו יש ידיים טובות, אלכס אפילו יודע לסרוג, למד מסבתא שלו…

"הורי היו אז זוג צעיר, אמי היתה בת עשרים לערך", מספרת נאוה. "הם דווקא לא היו בליינים גדולים, אבי עבד קשה מאוד כנהג, אמי היתה עקרת בית. גם המצב הכלכלי באותם ימים לא היה מזהיר. אבל בחג הפורים נהגו לבלות או לנסוע לעדלאידע המפורסמת בתל אביב, שם גם היו לאמי חברות מתקופת לימודיה בבית הספר לבנות בנווה צדק".